הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פז:מסכת בבא בתרא87b
הרכינה ומיצה – הרי זו תרומה! אמר ליה: הא איתמר עלה, אמר רבי אבהו: משום יאוש בעלים נגעו בה. והחנווני אינו חייב להטיף וכו׳. איבעיא להו: רבי יהודה – ארישא קאי, ולקולא; או דלמא אסיפא קאי, ולחומרא? תא שמע: דתניא, רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה – חנווני פטור, מפני שחנווני טרוד. מתני׳ השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון בידו, ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר; שבר את הצלוחית ואבד את האיסר – חנווני חייב. רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו. ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה – שחנווני פטור. גמ׳ בשלמא באיסר ושמן, בהא פליגי – דרבנן סברי: לאודועי שדריה, ורבי יהודה סבר: לשדורי ליה שדריה; אלא שבר צלוחית – אבדה מדעת היא! אמר רב הושעיא: הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן, וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה; וכדשמואל – דאמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו, ונאנס בידו – חייב. לימא דשמואל תנאי היא?! אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הכא בחנווני מוכר צלוחיות עסקינן; ואזדא רבי יהודה לטעמיה, ורבנן לטעמייהו. אי הכי, אימא סיפא – מודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק, ומדד חנווני לתוכה – שחנווני פטור. והא אמרת לאודועי שדריה! אלא אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: הכא במאי עסקינן –
בבא בתרא פז: