הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קלג:מסכת בבא בתרא133b
דאמר ליה לחבריה: ״נכסי לך, ואחריך לפלוני״, וראשון ראוי ליורשו הוה. שכיב ראשון, אתא שני קא תבע. סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר: שני נמי שקיל. אמר ליה: דייני דחצצתא הכי דייני! לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא? אכסיף. קרי עליה ״אני ה׳ בעתה אחישנה״. מתני׳ הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו – מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה – זכור לטוב. גמ׳ איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל, או לא? תא שמע: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה. הוה ליה עיליתא דדינרי, קם אקדשה. אזל נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא. אולידה דביתהו, זבין לה ביניתא. קרעה, אשכח בה מרגליתא. אמרה ליה: לא תמטייה למלכא, דשקלי לה מינך בדמי קלילי; זיל אמטייה לגבי גזברי. ולא תשיימה את, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא לשיימוה אינהו. אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי. אמרי ליה: שבע איכא, שית ליכא. אמר להו: שבע הבו לי, שית הרי הן מוקדשות לשמים. עמדו וכתבו: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הכניס שש. ואיכא דאמרי: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הוציא שבע. מדקא אמרי ״הכניס״, מכלל דשפיר עבד! אדרבה, מדקא אמרי ״הוציא״, מכלל דלאו שפיר עבד! אלא מהא ליכא למשמע מינה. מאי הוי עלה? תא שמע, דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא; ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא. תנו רבנן: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי במקלו ותרמילו. אמר לו: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי – אתה יכול להוציא מה שהחזרתי,
בבא בתרא קלג: