הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כו.מסכת בבא בתרא26a
כדנייד נכתמא אפומא דחצבא - שאם יניחו כד על חומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה: רקתא - מה שמנערין מן הפשתן: מאי שנא מזורה - בשבת דחייב ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו: היינו זורה ורוח מסייעתו - כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה: ולרבינא מאי שנא כו' - בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק בהכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.): גץ - אטנצייל"א היוצאת מן הברזל כשהפטיש מכה עליו: חייב - והרי הוליכן הרוח: ניחא ליה דליזיל - לחוץ שלא ידליק את ביתו: מתני' סמוך לשדה חבירו - בין שדה הלבן בין שדה האילן וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו: מעמיק - להן בעל השדה שיצאו לתוכו: קוצץ - בעומק ג' טפחים: והעצים שלו - בגמרא מפרש של מי: גמ' אבל בבבל שתי אמות - שמחרישתן קצרה: פרדיסא - כרם: והא ארחיקי לי - ד' אמות: שכחת ברי - כך שמו: אשכחיה - רב פפא לרב הונא דקא חפר וקייץ שרשין: מאי האי - אמאי קייצתא: אמרי ליה כולהי - הבאתי לו ראיות הרבה שלא יקוץ:
נכתמא אפומיה דחצבא. דבי בר מריון בריה דרבין, כי הוה נפצי כיתנא – הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה – הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא – זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק – דחייב לשלם? התם ניחא ליה דליזל, הכא לא ניחא ליה דליזל. מתני׳ לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות – אחד גפנים ואחד כל אילן. היה גדר בינתים – זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך לגדר מכאן. היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו – מעמיק שלשה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה. היה חופר בור, שיח ומערה – קוצץ ויורד, והעצים שלו. גמ׳ תנא: ארבע אמות שאמרו – כדי עבודת הכרם. אמר שמואל: לא שנו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל – שתי אמות. תניא נמי הכי: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות. והא אנן תנן: ארבע אמות! אלא לאו כדשמואל? שמע מינה. ואיכא דרמי לה מירמא – תנן: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. והתניא: שתי אמות! אמר שמואל: לא קשיא; כאן בבבל, כאן בארץ ישראל. רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי, אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף. הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי, ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה. אמר ליה: זיל קוץ. אמר ליה: והא ארחיקי לי! אמר ליה: הני מילי לאילנות, אבל לגפנים בעינן טפי. והא אנן תנן: אחד גפנים ואחד כל אילן! אמר ליה: הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים, אבל אילן לגפנים בעינן טפי. אמר ליה: אנא לא קייצנא, דאמר רב: האי דיקלא דטעין קבא – אסור למקצייה. ואמר רבי חנינא: לא שכיב שכחת ברי, אלא דקץ תאנתא בלא זימניה. מר – אי ניחא ליה, ליקוץ. רב פפא הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דרב הונא בריה דרב יהושע. אזל אשכחיה דהוה חפר, וקא קאיץ שרשיו. אמר ליה: מאי האי? אמר ליה, תנן: היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו – מעמיק שלשה, כדי שלא יעכב המחרישה. אמר ליה: הני מילי שלשה, מר קא חפר טפי! אמר ליה: אנא בורות שיחין ומערות קא חפרנא – דתנן: היה חופר בור, שיח ומערה – קוצץ ויורד, והעצים שלו. אמר רב פפא: אמרי ליה כולהי, ולא יכילי ליה;
בבא בתרא כו.