הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קעד:מסכת בבא בתרא174b
בינייהו? איכא בינייהו כשחייב מודה. אי נמי, דשמתוהו ומת בשמתיה. שלחו מתם: שמתוהו ומת בשמתיה, הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. מיתיבי: ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו – אינו גובה. ואם כתוב בו: ״התקבלתי ממך״ – גובה. בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע – משכחת לה כשחייב מודה, אלא לרב פפא – קשיא! שאני התם, להכי טרח וכתב ליה ״התקבלתי״. ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי. אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: אפילו למאן דאמר חיישינן לצררי – הני מילי ישראל; אבל גוי, כיון דבתר ערבא אזיל – לא חיישינן לצררי. אמר ליה: אדרבה! אפילו למאן דאמר לא חיישינן לצררי – הני מילי ישראל; אבל גוים, כיון דדינייהו בתר ערבא אזלי, אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא – לא הוה מקבל ליה. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה [וכו׳]. משה בר עצרי ערבא דכתובתה דכלתיה הוה. רב הונא בריה – צורבא מדרבנן הוה, ודחיקא ליה מילתא. אמר אביי: ליכא דניזיל דנסביה עצה לרב הונא, דנגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבי כתובה מאבוה, והדר נהדרה? אמר ליה רבא: והא ״ידירנה הנאה״ תנן! אמר ליה אביי: אטו כל דמגרש – בבי דינא מגרש? לסוף איגלאי מילתא דכהן הוא. אמר אביי, היינו דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא. ומי אמר אביי הכי? והא אמר אביי: איזהו ״רשע ערום״? זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל! בנו שאני, וצורבא מרבנן שאני. והא ערב הוא, [וקיימא לן] ערב דכתובה לא משתעבד! קבלן הוה. הניחא למאן דאמר: קבלן דכתובה – אף על גב דלית ליה נכסי לבעל, משתעבד – שפיר. אלא למאן דאמר: אי אית ליה משתעבד, אי לית ליה לא משתעבד – מאי איכא למימר? איבעית אימא: מיהוי הוה ליה, ואישתדוף. ואיבעית אימא: אבא לגבי בריה – שעבודי משעבד נפשיה. דאיתמר: ערב דכתובה – דברי הכל לא משתעבד. קבלן דבעל חוב – דברי הכל משתעבד. קבלן דכתובה, וערב דבעל חוב – פליגי; מר סבר: אי אית ליה נכסי ללוה – משתעבד, אי לית ליה – לא משתעבד; ומר סבר: בין אית ליה ובין לית ליה – משתעבד. והלכתא: ערב – בין אית ליה ובין לית ליה, משתעבד; בר מערב דכתובה – דאף על גב דאית ליה לבעל, לא משתעבד. מאי טעמא? מצוה הוא דעבד, ולאו מידי חסרה. אמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר ״מנה לפלוני בידי״ – נאמן; חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש. מתקיף לה רב נחמן: וכי אדם עושה קנוניא על בניו?! דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: שכיב מרע שאמר ״מנה לפלוני בידי״; אמר ״תנו״ – נותנין. לא אמר ״תנו״ – אין נותנין. אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו;
בבא בתרא קעד: