הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קלח.מסכת בבא בתרא138a
בצווח מעיקרא, כאן בשותק מעיקרא ולבסוף צווח. אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר, ושתק ולבסוף צווח – באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דתניא: הכותב נכסיו לאחר, והיו בהן עבדים, ואמר הלה: ״אי אפשי בהן״; אם היה רבן שני כהן – הרי אלו אוכלין בתרומה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה: ״אי אפשי בהן״ – כבר זכו בהן יורשין. והוינן בה: ותנא קמא – אפילו עומד וצווח?! אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו – דכולי עלמא לא פליגי דלא קני. שתק ולבסוף צווח – דכולי עלמא לא פליגי דקני. כי פליגי – שזיכה לו על ידי אחר ושתק, ולבסוף צווח; דתנא קמא סבר: מדשתיק – קנינהו; והאי דקא צווח – מהדר הוא דקא הדר ביה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו על תחלתו; והאי דלא צווח עד השתא – דסבר: כי לא מטו לידי, מאי אצווח. תנו רבנן, שכיב מרע שאמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני״ – אין אומרין: כל הקודם בשטר, זוכה. לפיכך, יצא עליו שטר חוב – גובה מכולם. אבל אמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני״ – אומרין: כל הקודם בשטר, זוכה. לפיכך, יצא עליו שטר חוב – גובה מן האחרון. אין לו – גובה משלפניו. אין לו – גובה משלפני פניו. תנו רבנן, שכיב מרע שאמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור, כראוי לו״ – נוטלן, ונוטל את בכורתו. אם אמר: ״בבכורתו״ – ידו על העליונה; רצה – נוטלן, רצה – נוטל בכורתו. ושכיב מרע שאמר: ״תנו מאתים זוז לפלונית אשתי, כראוי לה״ – נוטלתן, ונוטלת את כתובתה. אם אמר ״בכתובתה״ –
בבא בתרא קלח.