הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קעה:מסכת בבא בתרא175b
עליו כתב ידו שהוא חייב לו – גובה מנכסים בני חורין. ערב היוצא לאחר חיתום שטרות – גובה מנכסים בני חורין. מעשה ובא לפני רבי ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. אמר לו: למה? אמר לו: הרי החונק את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו ״הנח לו [ואני אתן לך]״ – פטור, שלא על אמונתו הלוהו. אלא איזה הוא ערב שהוא חייב? ״הלוהו, ואני נותן לך״ – חייב, שכן על אמונתו הלוהו. ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות; שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע. והרוצה שיעסוק בדיני ממונות – ישמש את שמעון בן ננס. גמ׳ אמר עולא: דבר תורה – אחד מלוה בשטר, ואחד מלוה על פה – גובה מנכסים משועבדים. מאי טעמא? שעבודא דאורייתא. ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין? משום פסידא דלקוחות. אי הכי, מלוה בשטר נמי! התם, אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו. ורבה אמר: דבר תורה – אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה – אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. מאי טעמא? שעבודא לאו דאורייתא. ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אי הכי, מלוה על פה נמי! התם לית ליה קלא. ומי אמר רבה הכי? והא אמר רבה: גבו קרקע – יש לו. גבו מעות – אין לו! וכי תימא איפוך דרבה לעולא ודעולא לרבה, והא אמר עולא: דבר תורה, בעל חוב דיניה בזבורית! אלא רבה – טעמא דבני מערבא קאמר, וליה לא סבירא ליה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה – אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. מאי טעמא? שעבודא לאו דאורייתא. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: מלוה על פה – גובה בין מן היורשין, ובין מן הלקוחות. מאי טעמא? שעבודא דאורייתא. מיתיבי: החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו – פטור. ולא עוד, אלא שאם מת השור – יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו! אמר רבי אלעא אמר רב: בשעמד בדין. והא ״הרגו״ קתני! אמר רב אדא בר אהבה: שעשאו טרפה. והא אמר רב נחמן, תני תנא: ״מת וקברו״! התם – דיתבי דייני אפומא דבירא, וחייבוהו.
בבא בתרא קעה: