הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סח:מסכת זבחים68b
שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן; שיבשה גפה, שנסמית עינה ושנקטעה רגלה – מטמא בבית הבליעה. זה הכלל: כל שפסולו בקודש – אינו מטמא בבית הבליעה; לא היה פסולו בקודש – מטמא בבית הבליעה. גמ׳ אמר רב: שמאל ולילה – אין מטמאין בבית הבליעה, זר וסכין – מטמאין בבית הבליעה. מאי שנא שמאל – דאית ליה הכשירה ביום הכפורים, ולילה – אית ליה הכשירה באיברים ופדרים; זר נמי – אית ליה הכשירה בשחיטה! שחיטה לאו עבודה היא. ולא?! והא אמר רבי זירא: שחיטת פרה בזר – פסולה; ומחוי רב עלה: אלעזר ו״חוקה״! שאני פרה, דקדשי בדק הבית היא. ולא כל דכן הוא: קדשי בדק הבית בעו כהונה, קדשי מזבח מיבעיא?! אמר רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה אמראות נגעים – דלאו עבודה היא, ובעיא כהונה. ונילף מבמה! מבמה לא יליף. ולא?! והתניא: מנין ליוצא שאם עלה לא ירד – שהרי יוצא כשר בבמה. תנא א״זאת תורת העולה״ סמיך ליה. ורבי יוחנן אמר: זר אין מטמא אבית הבליעה, סכין מטמא אבית הבליעה. תנן: כל הפסולין שמלקו – מליקתן פסולה. בשלמא לרבי יוחנן, ״כל״ – לאיתויי זר. אלא לרב, ״כל״ – לאיתויי מאי? (לאו) לאיתויי שמאל ולילה. שמאל ולילה בהדיא קתני! תני והדר מפרש. תא שמע: זה הכלל – כל שהיה פסולו בקודש, אינו מטמא בגדים אבית הבליעה. בשלמא לרבי יוחנן, ״כל״ לאיתויי זר. אלא לרב, לאיתויי מאי?
זבחים סח: