הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כג.מסכת זבחים23a
לפי אכלו - הראוי לאכילה תכוסו עליו דהיינו שחיטה: במכסת - לשון מנין כמו מכסת ערכך (ויקרא כז): ואיתקש אוכלין למנויין - מה מנויין מעכבי אף אוכלים מעכבי שאם שחטו לטמאים ולערלים וחולה וזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפי' הן מנויין דהא לפי אכלו בהאי קרא כתיב לגבי מנויין: וכי לא מקשי נמי - וסברי טמא מת משלח קרבנותיו בדיעבד אית להו הך פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו דמוקמינן מתניתין בכהן טמא שרץ אבל כהן טמא מת הציץ מרצה דהא מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא טמא מת ידחה לשני וטמא שרץ אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה: ומה במקום כו' בעלים - יחיד: מיתיבי - לזקני דרום: מפני שאמרו - משנה היא בכיצד צולין (פסחים דף פ:) שהנזיר ועושה פסח כו' קס"ד האי טומאת הגוף בבעלים קאמר ולהכי נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן אבל עושה פסח אכילתו מעכבא ונזיר נמי כשנטמא במת שסתר נזירותו וצריך לחזור ולמנות כדכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו וגו' ואין ראוי לקרבנות תגלחתו עד שיטהר ויביא תחילה קרבנות נזירות טומאתו שתי תורים ואשם וימנה את נזירתו ואחר כך יביא קרבנות נזירות טהרה וקתני אין הציץ מרצה בדיעבד: אלמא נטמאו כו' - כלומר אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר מפסח שני: הכי נמי - דמרצה ציץ: כגון שנטמא כהן בשרץ - כדתנן טמא פסול ואוקימנא בשרץ ותנן נזיר ועושה פסח וה"ה לכל קרבנות יחיד והא דנקט הני משום סיפא נקט דבעי מיתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה וכי גמירי היתר טומאת התהום בנזיר ועושה פסח גמירי לה בכיצד צולין וטומאת התהום טומאת ספק והתם מפרש איזוהי טומאת התהום כו' והילכתא גמירי לה דהותרה בנזיר ועושה פסח כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף פ:): לא אמרו - דהותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא בטומאת המת בלבד: מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ - דלא הותרה ומק"ו לא אתיא שאין דנין ק"ו מהלכה: טומאת התהום דזיבה - כגון ראה בין השמשות ספק כולה מן היום או כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות והך טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצאה עליו מגופו: דבעי רמי בר חמא - בכיצד צולין: כהן המרצה בקרבנותיהן - של נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה: והא הכא בכהן אוקמא לה - לרישא דקתני אין הציץ מרצה על טומאת הגוף ועלה קתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה: דרמי בר חמא פליג הוא - אדזקני דרום הוא מוקים לההיא בטומאת בעלים וסבירא דאין יחיד טמא מת משלח קרבנותיו דאכילת פסחים מעכב: תא שמע - תיובתא לרמי בר חמא: ונשא אהרן - בציץ כתיב: את עון הקדשים - פסול קרבנות ירצה בציץ:
אכלו״! למצוה. ולעכובי לא?! והתניא: ״במכסת נפשות״ – מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. שחטו שלא למנוייו – יכול יהא כעובר על המצוה? תלמוד לומר: ״תכסו״ – הכתוב שנה עליו לעכב. ואיתקש אוכלין למנויין! זקני דרום לא מקשי. וכי לא מקשי נמי – מהא נמי אית להו פירכא: ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ, שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה – כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה; מקום שנטמאו בעלים במת, שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה – כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה?! מיתיבי, מפני שאמרו: נזיר ועושה פסח – הציץ מרצה על טומאת דם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. במאי? אילימא בטומאת שרץ, האמרת: שוחטין וזורקין על טומאת שרץ! אלא טומאת מת; וקתני: אין הציץ מרצה; אלמא נטמאו בעלים במת – אין משלחין קרבנותיהם! לא; אי דאיטמו בעלים במת – הכי נמי; הכא במאי עסקינן – כגון שנטמא כהן בשרץ. אי הכי, אימא סיפא: ניטמא טומאת התהום – הציץ מרצה. הא תני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום – אלא למת בלבד; למת למעוטי מאי? לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ?! לא; למעוטי טומאת התהום דזיבה. ואלא הא דבעי רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהם – הותרה לו טומאת התהום, או לא הותרה לו טומאת התהום? תפשוט דטומאת התהום הותרה לו; דהא הכא בכהן קיימינא! דרמי בר חמא ודאי פליגי. תא שמע: ״ונשא אהרן את עון הקדשים״ – וכי איזהו עון נושא?
זבחים כג.