הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ק.מסכת זבחים100a
קשיא; כאן שמת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר, כאן שמת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר. מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר – יום מיתה תופס לילו מדאורייתא. מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר – יום קבורה מדרבנן, אינו תופס לילו אלא מדרבנן. אמר ליה רב אשי לרב מרי: ואלא הא דקתני, אמר לו רבי שמעון: תדע, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו אבל לא בקדשים; נימא ליה: קאמינא לך אנא יום מיתה דאורייתא, ואמרת לי את יום קבורה דרבנן?! קשיא. אביי אמר: לא קשיא; כאן שמת קודם חצות, כאן שמת לאחר חצות. קודם חצות, דלא איחזי לפסח – חיילא עליה אנינות. אחר חצות, דאחזי לפסח – לא חיילא עליה אנינות. ומנא תימרא דשני ליה בין קודם חצות בין לאחר חצות? דתניא: ״לה יטמא״ – מצוה. לא רצה – מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה ליטמא, ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו. ורמינהי: ״ולאחותו״ מה תלמוד לומר? הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת – יכול יטמא? אמרת לא יטמא. יכול כשם שלא יטמא לאחותו, כך אין מטמא למת מצוה? תלמוד לומר: ״ולאחותו״ – לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. לאו שמע מינה: כאן קודם חצות, כאן לאחר חצות? ממאי? דילמא לעולם אימא לך: אידי ואידי אחר חצות; והא רבי ישמעאל והא רבי עקיבא. דתניא: ״לה יטמא״ – רשות. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חובה. לא סלקא דעתך; דרישא דההיא – רבי עקיבא קתני לה. דתניא, רבי עקיבא אומר: ״נפש״ – אלו הקרובים, ״מת״ – אלו הרחוקים. ״לאביו״ אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ״לאמו״ – היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ״לאחיו״ – שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ״ולאחותו״ מה תלמוד לומר? הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת – יכול יטמא? אמרת: לא יטמא. יכול כשם שאין מטמא לאחותו, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר: ״ולאחותו״ – לאחותו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
זבחים ק.