הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיט.מסכת זבחים119a
״והימים אשר מלך דוד על ישראל – ארבעים שנה; בחברון מלך שבע שנים [וגו׳]״. ובשלמה כתיב: ״ויחל לבנותו בשנת ארבע למלכותו״. נשתיירו לשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת. באו לנוב וגבעון [וכו׳]. מנא הני מילי? דתנו רבנן: ״כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה״; ״אל המנוחה״ – זו שילה, ״נחלה״ – זו ירושלים. למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מעשר שני נמי ליתני! אמר ליה: מעשר – ״שם״–״שם״ מארון קא ילפי; כיון דארון לא הוה, מעשר נמי לא הואי. אי הכי, פסח וקדשים נמי – ד״שם״–״שם״ מארון ילפי; דכיון דארון לא הוה, אינהו נמי לא הוו! אמר ליה: דאמר לך הא, מני – רבי שמעון היא, דאמר: אף צבור לא הקריבו אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, אבל חובות שאין קבוע להם זמן – הכא והכא לא קרוב. מעשר בהמה – חובות שאין קבוע להן זמן הוא, ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה. מכלל דלרבי יהודה קרוב? אין; דהאמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי רבי יהודה. והא בעי בירה! ולאו תני רב יוסף: שלש בירות הן – שילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים? הוא תני לה והוא אמר לה: לאכילת מעשר שני, ואליבא דרבי יהודה. באו לירושלים [וכו׳]. תנו רבנן: ״כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה״ – ״מנוחה״ זו שילה, ״נחלה״ זו ירושלים. ואומר: ״היתה לי נחלתי כאריה ביער״, ואומר: ״העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה״. דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: ״מנוחה״ זו ירושלים, ״נחלה״ זו שילה. ואומר: ״זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה״, ואומר: ״כי בחר ה׳ בציון אוה למושב לו״. בשלמא למאן דאמר ״מנוחה״ זו שילה – היינו דכתיב: ״אל המנוחה ואל הנחלה״. אלא למאן דאמר ״מנוחה״ זו ירושלים, ״נחלה״ זו שילה – ״אל הנחלה ואל המנוחה״ מיבעי ליה! הכי קאמר: לא מיבעיא ״מנוחה״ דלא מטיתו, אלא אפילו ל״נחלה״ נמי לא מטיתו. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים. בשלמא למאן דאמר ״מנוחה״ זו
זבחים קיט.