הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צז.מסכת שבת97a
ואלא הא גמיר גזירה שוה - וא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו: ואלא - לרבי יהודה: מהיכן הוה - באיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת: מויעפילו - ויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת: שפנה מצרעתו - קדם ונתרפא: והנה ידו מצורעת - היינו לוקה בגופו: ויוציאה והנה ידו - אחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה: נס בתוך נס - לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן: ולא ילפינן זורק ממושיט - שהיה בעבודת הלוים למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב דברי הכל היא: או דילמא למעלה מי' פליגי - ומשום הכי פליגי ופטרי רבנן דאין כאן אויר רה"ר וזורק ממושיט לא ילפינן ורבי עקיבא יליף וסיפא רבנן קאמרי לה: ועובר גרסינן מרה"י לרה"י ועובר ברשות הרבים עצמה - ולא גרסינן ברישא הזורק: והא אמר ר' אלעזר - בהמצניע ויליף ממשא בני קהת דארון: אלא לאו בזורק - מיירי מתניתא כי מתניתין וקתני בברייתא עצמה ובהא הוא דמחייב ר' עקיבא משום דנקלטה באוירו של רה"ר: למעלה מעשרה - דיליף זורק ממושיט: ופליגא דרב חלקיה - הא דר' אלעזר: תוך שלשה דברי הכל חייב - ואע"ג דלא נח מודו דכמונח דמי: פטור - דלא ילפינן זורק ממושיט: באנו למחלוקת - ובקלוטה כמה שהונחה: משום שבות - שזרק מרשותו לרשות חבירו ולאו משום הפסק רה"ר דהוא הדין נמי אם היתה אצלו עד שיערבו: ואם היו - שתיהן הרשויות שלו מותר לכתחילה: אסור לזרוק מזה לזה - ואפילו הן שלו דאי משלו לשל חבירו לא הוה שרי שמואל: לאו מי אוקימנא - בעירובין: דמדלי חד ומתתי חד - דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודילמא לא זריק על הגג ונופל לרה"ר ואתי לאתויי ולהכי נקט ואתי לאתויי דאילו משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוון לזרוק לרה"ר: כלבוד דמי - דרשות שאינו גבוה ג' בטל אצל רה"ר: אמר ליה - סברא היא: לפי שאי אפשר - להחליק רה"ר מגבשושית כאילו נלקטו במלקט ורהיטני פלי"ינה (מקצועה) בלע"ז והן בשני גווני כלים של עץ וברזל חד נעוץ בתוכו ובהן משוה פני רוחב הקרש ומחליקה הלכך גבשושיות נמי רה"ר: אמר ליה - אי מסברא אפילו ג' נמי: המשלשל - מתחיל לארוג דופני הסוכה בערב כלפי מעלה ומשלשל ובא כלפי מטה: משלשל - מוריד: אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה הא פחות מג' כשרה - דאמרינן לבוד כמי שנכפף עליהן ונשלמו עד למטה הכא לאו טעמא דתילקט הוא נראה לי דהכי גרסינן מאי איכא למימר: התם משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה - ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים: תינח למטה למעלה מאי איכא למימר - למעלה היכא דאמרינן לבוד למעלה בכמה דוכתין כגון מקיפין ג' חבלים דעירובין (דף טז:) וכגון שהרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה (סוכה דף יז.): כמאן דמלי - מתוך שהוא חושך ומלא הבלא: אבל שאינו מקורה - כגון חצר: וקא קשיא ליה - בהא דאגמריה רביה:
הא גמר גזירה שוה! גזירה שוה לא גמר. אלא מהיכא הוה? מ״ויעפילו״ הוה. כיוצא בדבר, אתה אומר: ״ויחר אף ה׳ בם וילך״ — מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך — התורה כסתו ואתה מגלה אותו?! ואם לאו — אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא הכתיב ״בם״! ההוא בנזיפה בעלמא. תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע, דכתיב: ״ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת״, תנא: שפנה מצרעתו. אמר ריש לקיש: החושד בכשרים — לוקה בגופו, דכתיב: ״והן לא יאמינו לי וגו׳״, וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים, דכתיב: ״ויאמן העם״. בני מאמינים — ״והאמין ביי״. אתה אין סופך להאמין, שנאמר: ״יען לא האמנתם בי וגו׳״. ממאי דלקה, דכתיב: ״ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו׳״. אמר רבא, ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא: מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות. דאילו במדת פורענות כתיב: ״ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג״, ואילו במדה טובה כתיב: ״ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו״ — מחיקו הוא דשבה כבשרו. ״ויבלע מטה אהרן את מטתם״, אמר רבי אלעזר: נס בתוך נס. מרשות היחיד לרשות היחיד. בעי רבה: למטה מעשרה פליגי, ובהא פליגי — דמר סבר אמרינן קלוטה כמה שהונחה, ומר סבר לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה. אבל למעלה מעשרה — דברי הכל פטור, ולא ילפינן זורק ממושיט. או דילמא: למעלה מעשרה פליגי, ובהא פליגי — דמר סבר ילפינן זורק ממושיט, ומר סבר לא ילפינן זורק ממושיט. אבל למטה מעשרה — דברי הכל חייב, מאי טעמא? — קלוטה כמה שהונחה דמיא. אמר רב יוסף: הא מילתא איבעיא ליה לרב חסדא, ופשטה ניהליה רב המנונא מהא: מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה — רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים. מדקאמר ״ברשות הרבים עצמה״, פשיטא למטה מעשרה פליגי. ובמאי? אילימא במעביר, למטה מעשרה — הוא דמחייב, למעלה מעשרה — לא מחייב? והאמר רבי אלעזר: המוציא משוי למעלה מעשרה — חייב, שכן משא בני קהת. אלא לאו בזורק, ולמטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מעשרה — לא מחייב, שמע מינה בקלוטה כמה שהונחה פליגי. שמע מינה. ופליגא דרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: מחייב היה רבי עקיבא אפילו למעלה מעשרה, והאי דקתני ״רשות הרבים עצמה״ — להודיעך כחן דרבנן. ופליגא דרב חלקיה בר טובי, דאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה — דברי הכל חייב. למעלה מעשרה — דברי הכל פטור. משלשה ועד עשרה — באנו למחלוקת רבי עקיבא ורבנן. תניא נמי הכי: בתוך שלשה — דברי הכל חייב, למעלה מעשרה — אינו אלא משום שבות. ואם היו רשויות שלו — מותר. משלשה ועד עשרה — רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין. אמר מר: אם היו רשויות שלו — מותר. לימא תהוי תיובתיה דרב, דאיתמר: שני בתים בשני צדי רשות הרבים, רבה בר רב הונא אמר רב: אסור לזרוק מזה לזה. ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה. ולאו מי אוקימנא לההיא כגון דמידלי חד ומתתי חד — דזימנין נפל, ואתי לאתויי. אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן: כל פחות משלשה — כלבוד דמי? אמר ליה: לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני. אי הכי, שלשה נמי? ותו, הא דתנן: המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים — פסולה. הא פחות משלשה — כשרה. התם היינו טעמא, משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. תינח למטה, למעלה מאי איכא למימר? אלא כל פחות משלשה כלבוד דמי — הלכתא גמירי לה. תנו רבנן: מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע — רבי מחייב, וחכמים פוטרין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי, אבל שאינו מקורה לא. אמר רב חנא אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים — אחת משום הוצאה, ואחת משום הכנסה. יתיב רב חנא וקא קשיא ליה:
שבת צז.