הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פח.מסכת שבת88a
לרבנן ח' חסרים עבוד - ולא היו בין פסח דאשתקד לפסח דהאידנא אלא ב' ימים ונמצא דאשתקד בע"ש: בשני עלה משה - ושמע ואתם תהיו לי וירד והגיד: בג' עלה - ושמע הגבלה וירד והגיד: בד' ירד - להפרישם: ושוב לא עלה - עד קבלת הדברות שעלו כולם: ומאחר שלא עלה מהיכן ירד - דאמר' בד' ירד ולא אמרת עלה וירד אלא אימא בד' עלה וירד ושוב לא עלה: ובחמישי בנה מזבח - כדכתיב ויבן מזבח תחת ההר: מאי לאו משום תורה - לא היה לו פנאי לעלות שקבלו כולן יחד את הדברות: עליה דרב חסדא - לפני רב חסדא לפי שרב חסדא יושב והדרשן עומד קאמר עליה דדומה כמו שהעומד למעלה מן היושב: אוריאן תליתאי - תורה נביאים וכתובים: לעם תליתאי - כהנים לוים וישראלים: על יד תליתאי - משה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה: ביום תליתאי - לפרישה: תחתית ההר - תחת ההר ממש: גיגית - קובא שמטילין בה שכר: מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס: בימי אחשורוש - מאהבת הנס שנעשה להם: דין - תורה: בתחילה - קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע: יראה - שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתהו ובהו כדר"ל: ולבסוף - כשקבלוה: יום הששי - מאי שנא דכתיב ה' ביום גמר מעשה בראשית: מלמד שהתנה כו' - הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר כדאמרינן בעלמא (חולין דף צא.) הירך המיומנת אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה מריבוי דה' דריש ביה נמי הא: שני כתרים - מזיו שכינה: מאה ועשרים - [כל א' וא' נטל כתר]: טענו - הכתרים והכי משמע את עדים [אשר היו להם] מהר חורב: בחורב פרקו - דמשמע נמי ויתנצלו את עדים מהר חורב: ומשה יקח - אותו עדי לשון אחר את האהל לשון בהלו נרו (איוב כ״ט:ג׳) והוא היה קירון עור פניו: עושי דברו לשמוע - מוכנין לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו: פריו קודם לעליו - כך דרכו וחלוק משאר אילנות חנטת פירותיו קודם לעליו: אצבעתא דידיה - אצבעות ידיו: וקא מייץ בהו - היה ממעכן ברגליו ואינו מבין מתוך טירדא: עמא פזיזא - נמהר: דקדמיתו פומייכו לאודנייכו - קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקיימה:
שמונה חסרים עבוד. תא שמע, דתניא ב״סדר עולם״: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהן, בחמשה עשר יצאו, ואותו היום ערב שבת היה. ומדריש ירחא דניסן ערב שבת — ריש ירחא דאייר חד בשבא, וסיון בתרי בשבא, קשיא לרבי יוסי! אמר לך רבי יוסי: הא מני — רבנן היא. תא שמע, רבי יוסי אומר: בשני עלה משה וירד, בשלישי עלה וירד, ברביעי ירד ושוב לא עלה. ומאחר שלא עלה, מהיכן ירד? אלא: ברביעי עלה וירד, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן, בששי לא היה לו פנאי. מאי לאו, משום תורה? לא, משום טורח שבת. דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי. כמאן — כרבנן. ״ויתיצבו בתחתית ההר״, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: ״קימו וקבלו היהודים״ — קיימו מה שקיבלו כבר. אמר חזקיה, מאי דכתיב: ״משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה״, אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום הששי״, ה׳ יתירה למה לי? — מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה — אתם מתקיימין, ואם לאו — אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל ״נעשה״ ל״נשמע״ באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד ״נעשה״ ואחד כנגד ״נשמע״. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר: ״ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב״. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו — כדאמרן, בחורב פרקו — דכתיב: ״ויתנצלו בני ישראל וגו׳״. אמר רבי יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן. דסמיך ליה: ״ומשה יקח את האהל״. אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: ״ופדויי ה׳ ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם״ — שמחה שמעולם על ראשם. אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל ״נעשה״ ל״נשמע״ יצתה בת קול ואמרה להן: מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: ״ברכו ה׳ מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו״ — ברישא ״עשי״, והדר ״לשמע״. אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב ״כתפוח בעצי היער וגו׳״ — למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו ״נעשה״ ל״נשמע״. ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא. אמר ליה: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו. ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו — קבליתו, ואי לא — לא קבליתו. אמר ליה: אנן
שבת פח.