הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קטז.מסכת שבת116a
שאין זה מקומה - שאינה ראויה לכאן דלאו בהליכות מסעות משתעי לעיל מינה אלא בדגלים היתה ראויה ליכתב בפרשת במדבר סיני: לא מן השם הוא זה - לא זה השם של טעמי הסימניות דמקומה הוא דפרשה זו בתחלת מסע שנסעו מהר סיני איירי כדכתיב לעיל מיניה ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן וגו': ז' ספרי תורה - דפרשה זו ספר לעצמו נמצא שלמעלה ספר לעצמו [ושלמטה ספר לעצמו] הואיל וזה מקומה נמצא ספר וידבר נחלק לג' ספרים: עתידה פרשה זו - לעתיד שיהו כל הפורעניות בטלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטל: מאחרי ה' - בתוך ג' ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב"ה: הגליונין - קלפים חלקים וקס"ד השתא דבכל צדדין שיהו חלקים קמיבעיא ליה כגון חלק שלמעלה ושלמטה ושנמחק כתבו ונעשה חלק: בלה שאני - דכיון שבלה אף הגליון בטל וכי מיבעיא ליה שהגליונין קיימים אלא שהכתב הלך: ותיפוק ליה משום גליון דידיה - דהיינו כל הספר תורה: מקום הכתב - שנמחק: לא מבעיא לי - דודאי מיגרע גרע דכי קדיש מעיקרא לאו לשם גליון חלק קדיש אלא אדעתא דכתב וכיון דאזל ליה כתב פקע מקדושתיה: של מעלה ומטה - דמתחלה לשם חלק קדיש והשתא כשנמחק כתב הספר נמי חלק הוא: שבתחלת הספר ושבסוף הספר - שכולן היו כתובין כמגילה כס"ת ואמרי' בב"ב בפ"ק (דף יג:) ראשו כדי לגול עמוד סופו כדי לגול היקף להקיף כל הכרך: ה"ג ותיפוק ליה משום ההוא דגייז ושדי - והכי פירושא ותיפוק לי' דאע"ג דאין בו כדי ללקט פ"ה אותיות הוה ליה למיתני בברייתא מצילין משום ההוא ריוח של מעלה ומטה אלא לאו פשוט מיניה דאין מצילין ומשני דגייז ושדי שנחתכו הגליונים ולא נשתייר בו אלא מקום הכתב: מטמא את הידים - אם נגע בו ונגע בתרומה פוסלה דמגזירת י"ח דבר היא (לעיל שבת דף יד.): דילמא אגב ס"ת - שלא נמחק כתב הספר אלא כולו קיים וזה נגע בגליונים וכי מבעיא לן בנמחק הספר ואין כאן קדושה אלא משום גליון ששמשו בעודו קיים: ספרי מינין - משרתים לע"ז וכתבו להן תורה נביאים כתובים כתב אשורית ולשון הקודש: וספרי המינין גופייהו מצילין - בתמיה: ספרי המינין הרי הן כגליונים - כקלפים חלקים שלא נכתב בהם מעולם: קודר - חותך חתיכות הקלף מקום השם: שאפי' רודף אדם להורגו - על עצמו קאמר: שהללו - נכרים העובדים ע"ז אינן מכירין שהרי בכך גדלו וכך למדום אבותם: ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך - זכרון הוא בידך ואינה שכחה לך אלא שהשלכת אותי אחרי הדלת: כך אין מצילין אותן - אפי' בחול: דבי אבידן - ספרים שכתבו להם המינין להתווכח עם ישראל ומקום שמתווכחים שם קרי ליה בי אבידן: אין ולא - זימנין אמר ליה אין זימנין א"ל לא: לבי נצרפי - ע"ז וכך שמה: וקשה לי - ששורשן נעשו גבשושית ולדחותם בקש בא: אמרי ליה ניעקריה קשה לי דוכתיה - שתהא שם גומא אי נמי נסיתיו וקשה לי ריחו וכל זה שהיו מתייראין רב ורבא מלכת לבי אבידן שמא מתוך שיתווכחו יעמדו עליהם ויהרגום: מינייהו אנא - מכירי הם: פילוסופא - מין:
זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: ״חצבה עמודיה שבעה״, אלו שבעה ספרי תורה? — כמאן כרבי. מאן תנא דפליג עליה דרבי — רבן שמעון בן גמליאל הוא. דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן — כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא — ״ויהי העם כמתאוננים״. פורענות ראשונה — ״ויסעו מהר ה׳״, ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה׳. והיכן מקומה? אמר רב אשי: בדגלים. איבעיא להו: הגליונין של ספר תורה, מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין אותן מפני הדליקה? תא שמע: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ״ויהי בנסוע הארון״ — מצילין, ואם לאו אין מצילין. ואמאי, תיפוק ליה משום גיליון דידיה! בלה שאני. תא שמע: ספר תורה שנמחק, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ״ויהי בנסוע הארון״ — מצילין, ואם לאו — אין מצילין, ואמאי? תיפוק ליה משום גיליון דידיה! מקום הכתב לא קמיבעיא לי, דכי קדוש — אגב כתב הוא דקדוש, אזל כתב — אזלא לה קדושתיה. כי קמיבעיא לי של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, שבסוף הספר. ותיפוק ליה משום ההוא! דגיז ושדי. תא שמע: הגליונין של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, שבסוף הספר — מטמאין את הידים! דילמא אגב ספר תורה שאני. תא שמע: הגיליונין וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן. מאי לאו, גליונין דספר תורה? לא, גליונין דספרי מינין. השתא ספרי מינין גופייהו אין מצילין, גליונין מבעיא? הכי קאמר: וספרי מינין הרי הן כגליונים. גופה: הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה. רבי יוסי אומר: בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן, והשאר — שורפן. אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן. שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו, נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין, והללו אין מכירין וכופרין. ועליהן הכתוב אומר: ״אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך״. אמר רבי ישמעאל, קל וחומר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים — על אחת כמה וכמה. ועליהם אמר דוד: ״הלא משנאיך ה׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי״. וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן. בעי מיניה יוסף בר חנין מרבי אבהו: הני ספרי דבי אבידן, מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין? אין ולאו ורפיא בידיה. רב לא אזיל לבי אבידן, וכל שכן לבי נצרפי. שמואל לבי נצרפי לא אזיל, לבי אבידן אזיל. אמרו ליה לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר להו: דיקלא פלניא איכא באורחא, וקשי לי. ניעקריה. דוכתיה קשי לי. מר בר יוסף אמר: אנא מינייהו אנא, ולא מסתפינא מינייהו. זימנא חדא אזל, בעו לסכוניה. רבי מאיר הוה קרי ליה ״אוון גליון״. רבי יוחנן הוה קרי ליה ״עוון גליון״. אימא שלום, דביתהו דרבי אליעזר, אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוספא בשבבותיה
שבת קטז.