הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סט.מסכת שבת69a
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה - וילפינן בהוריות (דף ח.) זו ע"ז שהיא שקולה ככל המצות וכתיב תורה אחת כל התורה במשמע: הוקשו - קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע"ז מה ע"ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונו כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה: אף כל התורה - אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת: ואלא מונבז - דאמר לעיל דמי שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת: דשגג במאי - הא גבי חטאת שגגה כתיב: דשגג בקרבן - דיודע שחייב על זדונו כרת אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת: לא שמה שגגה - עד ששגג בעבירה עצמה: ורבנן - דבעו שגגה בעבירה עצמה שגגה במאי קאמרי שגגה בכולה מילתא בלאו וכרת או בכרת לחודיה: כיון ששגג בכרת אע"ג שהזיד בלאו - שאז הקרבן על הכרת הוא בא כדאמרן לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו': לא תעשינה - היינו לאו: מנינא למה לי - ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' למה לי למיתנא ארבעים חסר אחת ליתנינהו ואנן ידעינן דמ' חסר אחת איכא: שאם עשאן כולן כו' - וסימנא בעלמא אשמעינן לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת אחת: היכי משכחת לה - דמיחייב ע"כ לא משכחת לה אלא בזדון שבת דיודע שהוא שבת ושגגת מלאכות דאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות דאי בזדון מלאכות ושגגת שבת דיודע שהן אסורות בשבת אבל שכח שהיום שבת הא תנן דאינו חייב אלא אחת לכל שבת וזדון שבת לא הוי אא"כ יודע אחת מהלכותיה דאי לא ידע בחדא מינייהו אין שבת חלוק לו משאר ימים וזה ששגג בכולן אין כאן זדון שבת: בשלמא לר' יוחנן - דאמר שגגת כרת שמה שגגה: משכחת לה - זדון שבת בלאוין ושגגת מלאכות בכריתות דיודע לה לשבת שהוזהר על הלאוין או של כולן או של אחת מהן: דידע לה לשבת במאי - הלא בכולן שגג כסבור שכל ל"ט מלאכות מותרות: בתחומין - דאינן בקרבן: ואליבא דר' עקיבא - דאמר במסכת סוטה תחומין דאורייתא נינהו דתנן בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר כו': זהו שוגג האמור בתורה - כלומר היכא דשגג בשבת ובמלאכות אין כאן לא דין ולא דיין לקנתר ואין לך שוגג כזה: הזיד בזה ובזה - אין לך מזיד כזה: שגג באחת מהן - אף זה שוגג וחייבים עליה קרבן: שבועת ביטוי - שאוכל ולא אוכל שאכלתי ולא אכלתי חייב עליה קרבן וכתיב ביה ונעלם דהיינו שוגג הכל מודים בשוגג שלה דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל דהשתא שגג בלאו שבה: הכל מודים מאן רבי יוחנן - כלומר על כרחין אביי לאו אפלוגתא דמונבז ורבנן קאי דלישמעינן דמודה מונבז בהא (דהא) שגגת קרבן לא הויא שגגה דמהיכא תיתי והא ק"ו היא השתא בכל התורה כולה דליכא חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמיחייב בשגגת קרבן הכא דחידוש הוא דאין בה כרת ומביא קרבן עליה לא כ"ש אלא לרבנן קאמר ואפלוגתא דר"י ור"ל קאי ומאן הכל מודים ר"י דאף על גב דבעלמא קאמר אף על פי שהזיד בלאו הכא בעינן שישגוג בלאו: פשיטא - כיון דאליבא דרבנן איפליג דאמרי שגגת קרבן לאו שגגה היא אי בלאו שלה הזיד במאי שגג דע"כ לא קאמר ר"י בעלמא אלא במקום כרת דשגג בכרת: סלקא דעתך אמינא - בשבועת ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה דאף על פי שהזיד בלאו ודקשיא לך במאי שגג שגג בקרבן דהואיל וחידוש מודו ביה רבנן:
תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה״, וכתיב: ״והנפש אשר תעשה ביד רמה״. הוקשו כולם לעבודה זרה: מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ואלא מונבז, שגגה במאי? כגון ששגג בקרבן. ורבנן: שגגת קרבן לא שמה שגגה. ורבנן, שגגה במאי? רבי יוחנן אמר: כיון ששגג בכרת, אף על פי שהזיד בלאו. וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת. אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן לקיש — אמר קרא: ״אשר לא תעשינה בשגגה ואשם״ — עד שישגוג בלאו וכרת שבה. ורבי יוחנן, האי קרא דרבי שמעון בן לקיש מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא: ״מעם הארץ״ — פרט למשומד. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון: ״אשר לא תעשינה בשגגה ואשם״. השב מידיעתו — מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו — אינו מביא קרבן על שגגתו. תנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. והוינן בה: מנינא למה לי? ואמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולן בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת. היכי משכחת לה — בזדון שבת ושגגת מלאכות. בשלמא לרבי יוחנן, דאמר כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו — משכחת לה כגון דידע לה לשבת בלאו. אלא לרבי שמעון בן לקיש, דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת — דידע ליה לשבת במאי? דידעה בתחומין, ואליבא דרבי עקיבא. מאן תנא להא דתנו רבנן: שגג בזה ובזה — זהו שוגג האמור בתורה. הזיד בזה ובזה — זהו מזיד האמור בתורה. שגג בשבת והזיד במלאכות, או ששגג במלאכות והזיד בשבת, או שאמר: יודע אני שמלאכה זו אסורה, אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא — חייב. כמאן — כמונבז. אמר אביי: הכל מודים בשבועת ביטוי, שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה. ״הכל מודים״, מאן — רבי יוחנן. פשיטא, כי קאמר רבי יוחנן, היכא דאיכא כרת, אבל הכא דליכא כרת — לא! סלקא דעתך אמינא, הואיל וחייב קרבן — חידוש הוא, דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן, והכא מייתי — כי שגג בקרבן נמי ליחייב,
שבת סט.