הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קח.מסכת שבת108a
פיטרא - פטריות בולי"ן: מאונא דחצבא - פעמים שהוא גדל בשפת הדלי ממים: ושאינו נקוב פטור - משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא: לאו היינו רביתיה - דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו הוא עיקר גידולן: נקבי נקבי - מקום מושב נוצה: לא ניכתוב - דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת: בכנפיו - בעולת העוף משתעי שישסענו בעוד כנפיו בו ומקטים כנפיו כל כנפי הגוף בלו"ש בלע"ז נוצה הוא הדקה שהיא בבשר כמין צמר שאין לה שרשים קשים: להכשיר את העור - לימדך הכתוב שאינו צריך הפשט כעולת בהמה שפסל בה את העור: פירצי - היינו נקבי: מאי אם יבא אליהו ויאמר - היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא: והתנן עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת - לפי שאין מקבלין טומאה כדתניא בת"כ עור יכול עורות שבים כו' ועצמות הדג נמי דכלי עצם דמקבלים טומאה מכל מעשה עזים ילפינן לה להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים אבל דגים לא וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ומשנה זו במס' כלים: דהוו דלו - גליהן מגביהן: ועכירי - ענין צער משום צערו שאף הוא עכור ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין הבין שלכבוד אדם גדול הוא והנהר היה משוך מא"י לבבל: לאקבולי אפיה - לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה שלא יראה גילויו. ע"א לקנח: תהי - הריח בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ כמו בת תיהא דאמר גבי יין נסך (ע"ז ד' סו:) כלומר בדקהו אם חכם הוא אם לאו: מנין לדם שהוא אדום - דגבי נדה דם כתיב ותנן (נדה דף יט.) ה' דמים טמאים באשה וכולן משום דמראיתן אדומה אף על גב דשחור תנא בהו אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה: ונאמר להלן ערלתו - גבי נטיעה (ויקרא יט): תמה - באותיותיה ערלתו: ואין דנין ערלתו מערלת - דאין זו אמירה תמה שאינו מפורש בתוך התיבה ערלת מה: תיפוק קרנא בעיניה - הבין בו שלנסותו בא: אוכליה נהמא דשערי - כדי לשלשל דרופא היה שמואל: ולא אחוי ליה בית הכסא - שמתוך כך מתהפך ומתבלבל הזבל במיעיו ומתמוגג כולו: ונכרכות - האיגרות: בשערן - של אלו ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן: אספקלטור - שר הטבחים בלשון יוני: זה שהרגו מלך - ואלו לקו ע"י בוראן: קאלוס - משובח טעם זה: מתני' הילמי - שלמוייר"א:
מאונא דחצבא — מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב רב אושעיא: התולש מעציץ נקוב — חייב, ושאינו נקוב — פטור. התם — לאו היינו רביתיה, הכא — היינו רביתיה. חיה ועוף כו׳. אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן? דאית ליה עור — תנינא: החובל בהן — חייב! אמר ליה אביי: טובא קמשמע לן, דאי ממתניתין, הוה אמינא כיון דאית ביה ניקבי ניקבי לא, קמשמע לן כדאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עוברת עליו — אינו נקב. מיתיב רבי זירא: ״בכנפיו״, להכשיר את העור. ואי סלקא דעתך עור הוא, היכי מרבי ליה קרא? אמר ליה אביי: עור הוא ורחמנא רבייה. איכא דאמרי, אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא, ״בכנפיו״ — לרבות את העור. אי אמרת בשלמא עור הוא — היינו דאיצטריך קרא לרבוייה. אלא אי אמרת לאו עור הוא — אמאי איצטריך קרא לרבוייה? אמר ליה אביי: לעולם אימא לך לאו עור הוא, ואיצטריך: סלקא דעתך אמינא כיון דאית ביה פירצי פירצי מאיס — קמשמע לן. בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? אמר ליה: אם יבא אליהו ויאמר. מאי ״אם יבא אליהו ויאמר״? אילימא אי דאית ליה עור, אי דלית ליה עור — הא חזינן דאית ליה עור! ועוד, התנן: עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת! אלא אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה, אי לא פסקא זוהמא מיניה. שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא. חזונהו למיא דקא דלו ועכירי. אמר ליה שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה (קמיה), זיל תהי ליה אקנקניה. אזל אשכחיה לרב. אמר ליה: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר ליה: דכתיב: ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ — מן המותר בפיך. מניין לדם שהוא אדום? שנאמר: ״ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם״. מניין למילה שבאותו מקום? נאמר כאן ״ערלתו״, ונאמר להלן ״ערלתו״, מה להלן דבר שעושה פרי — אף כאן דבר שעושה פרי. אימא לבו, דכתיב: ״ומלתם את ערלת לבבכם״?! אימא אזנו, דכתיב: ״הנה ערלה אזנם״?! דנין ״ערלתו״ תמה מ״ערלתו״ תמה, ואין דנין ״ערלתו״ תמה מ״ערלתו״ שאינה תמה. אמר ליה: מאי שמך? קרנא. אמר ליה: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה. לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלישתלשל. לט רב ואמר: מאן דמצערן — לא ליקיימו ליה בני, וכן הוה. כתנאי: מניין למילה שבאותו מקום? נאמר כאן ״ערלתו״, ונאמר להלן ״ערלתו״. מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי — דברי רבי יאשיה. רבי נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר ״וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו״ — מקום שניכר בין זכרות לנקבות. תנו רבנן: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה, ועל גבי עור חיה טהורה, ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן. ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן. ואין נכרכות בשערן, ואין נתפרות בגידן. וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? דכתיב: ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ — מדבר המותר בפיך. אלא מעתה, על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! אמר לו: אמשול לך משל, הא למה הדבר דומה — לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות. אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקלטור, איזה מהן משובח — הוי אומר זה שהרגו מלך. אלא מעתה יאכלו! אמר ליה: התורה אמרה ״לא תאכלו כל נבלה״, ואת אמרת יאכלו?! אמר ליה: קאלוס. מתני׳ אין עושין הילמי בשבת,
שבת קח.