הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קנא:מסכת שבת151b
שימתין - שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים: קושרין את הלחי - של מת שהיה פיו הולך ונפתח קושרין את לחייו כדי שלא יפתח פיו יותר: ולא שיעלה - להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף ליפתח: סומכין אותה בספסל - שהרי תורת כלי עליו: לא שתעלה - דהוה ליה בונה: גמ' ואמר לו אין סכין - אלמא דבר האסור לטלטל אסור לסוך: קרקע בקרקע מיחלף - כלומר ההוא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא וליכא למיחש לאשוויי גומות מיחלף מיהא בקרקע אחר: כל צרכי המת לאתויי מאי - דלא תנן: כלי מיקר - שמביאים קרירות כגון זכוכית: ואף שלמה אמר בחכמתו - שכריסו של מת ניפחת ונבקעת: זה חוט השדרה - שהוא כמין חבל ולבן ככסף: זו אמה - שהוא מעין של תולדה כמו גולות מים (יהושע טו): זה פרש - וגלגל לשון גלל (יחזקאל ד): אל הבור - שנופל לתוך פיו: כחגים - בתענוגים: מתני' אין מעצמין - את עיניו בשבת אפילו אחר יציאת הנפש דמזיז בו אבר: שופך דמים - כדמפרש בברייתא בגמ' שבטורח מועט מקרב מיתתו: גמ' ואוחז בשני גודלי רגליו - עוצרן באצבעותיו: וחתכם - לשון חיותכם: אריה אבי תרי לא נפיל - להורגן כדכתי' ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפי' ארי: כדרמי בר אבא - דנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה: נמשל - מי שחיה מושלת בו בידוע שכבהמה נדמה: עשה - צדקה: עד שאתה מוצא - למי לעשות: ומצוי לך - ממון: ועודך בידך - עודך ברשותך קודם שתמות: לא זכות - לא דבר לזכות בו שכולם עשירים: ולא חובה - לאמץ לב ולקפוץ יד: על מדה זו - שלא יבא לידי עניות דדבר המזומן הוא לבא או עליו או על בנו או על בן בנו: ונתן לך רחמים - שתרחם על הבריות: זו פדחת - המצח שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף: זה חוטם - שהוא תואר פני אדם: זו נשמה - כדכתיב נר אלהים נשמת אדם (משלי כ): הלסתות - לחיים: ושבו העבים - חשכת עינים יבא ויכסה המאור אחר שירבה בבכיה בזקנותו מחמת תשות כח וצרות רבות עליו: מרווח - מאור עינים: אפילו מליא - כחלא בעיניו כמכחול גדול: כאביסנא של גרדאי - כובד של גרדיים אינשובל"ש בלע"ז: אוקומי - המאור מוקים שלא יחשיך יותר ממה שהוא: מאי קמ"ל - בהא דאמר אפי' כאביסנא דגרדאי: אלים - עב: מכוחלא - עץ שהוא מכניס בשפופרת ונותן בעיניו וקורין לו מכחול: תיכלא ועיורא - שיכול בנים ועיורון הדמעה: של בכי - מתוך אבל וצרה:
קושרין את הלחי, לא שיעלה, אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה — סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה, אלא שלא תוסיף. גמ׳ והאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, ביקש להדיח קרקע, אמר לו: אין מדיחין. לסוך קרקע, אמר לו: אין סכין. קרקע בקרקע — מחלפא, מת בקרקע — לא מיחלף. ״כל״ לאתויי מאי? לאתויי הא דתנו רבנן: מביאין כלי מיקר וכלי מתכות, ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח. ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח. ואף שלמה אמר בחכמתו: ״עד שלא ירתק חבל הכסף״ — זה חוט השדרה. ״ותרוץ גולת הזהב״ — זה אמה. ״ותשבר כד על המבוע״ — זה הכרס. ״ונרוץ הגלגל אל הבור״ — זה פרש. וכן הוא אומר: ״וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם״. אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב חגא: אלו בני אדם שמניחין דברי תורה, ועושין כל ימיהם כחגים. אמר רבי לוי אמר רב פפי אמר רבי יהושע: לאחר שלשה ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו: ״טול מה שנתת בי״. מתני׳ אין מעצמין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת נפש. והמעצים עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים. גמ׳ תנו רבנן: המעצמו עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה — מיד כבתה. תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרוצה שיתעצמו עיניו של מת — נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן מתעצמין מאליהן. תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי — מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת — אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן: ״במתים חפשי״ — כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי — אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים. אבל עוג מלך הבשן מת — צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: ״ומוראכם וחתכם יהיה״, כל זמן שאדם חי — אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת — בטלה אימתו. אמר רב פפא, נקיטינן: אריה אבי תרי — לא נפיל. הא קא חזינן דנפיל? ההוא כדרמי בר אבא. דאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: ״אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״. אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי — אחזתו לילית. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא, ומצוי לך, ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו: ״וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד [אשר] (ש)לא יבאו ימי הרעה״ — אלו ימי הזקנה, ״והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ״ — אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר: כי ״לא יחדל אביון מקרב הארץ״. תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, שאם הוא לא בא — בא בנו, ואם בנו לא בא — בן בנו בא, שנאמר: ״כי בגלל הדבר הזה״. תנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם. אמר רב יוסף, נקיטינן: האי צורבא מרבנן לא מיעני. והא קא חזינן דמיעני! אם איתא דמיעני, אהדורי אפתחא לא מהדר. אמר לה רבי חייא לדביתהו: כי אתי עניא — אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו לבניך. אמרה ליה: מילט קא לייטת להו?! אמר לה, קרא קא כתיב: ״כי בגלל הדבר הזה״, ותנא דבי רבי ישמעאל — גלגל הוא שחוזר בעולם. תניא, רבי גמליאל ברבי אומר: ״ונתן לך רחמים ורחמך והרבך״, כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות — אין מרחמין עליו מן השמים. ״עד אשר לא תחשך השמש והאור״ — זו פדחת והחוטם, ״והירח״ — זו נשמה, ״והכוכבים״ — אלו הלסתות, ״ושבו העבים אחר הגשם״ — זו מאור עיניו של אדם, שהולך אחר הבכי. אמר שמואל: האי דמעתא — עד ארבעין שנין הדרא, מכאן ואילך לא הדרא. ואמר רב נחמן: האי כוחלא עד ארבעין שנין — מרווח, מכאן ואילך — אפילו מלי כאכסנא דגרדאי — אוקומי מוקים, ארווחי לא מרווח. מאי קא משמע לן? דכמה דאלים מכוחלא — טפי מעלי. רבי חנינא שכיבא ליה ברתיה, לא הוה קא בכי עלה. אמרה ליה דביתהו: תרנגולתא אפיקת מביתך?! אמר לה: תרתי — תכלא ועיורא. סבר לה כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתה: שש דמעות הן — שלש יפות, ושלש רעות. של עשן ושל בכי
שבת קנא: