הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קמז:מסכת שבת147b
גמ' דלהשתטף - שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין: סיפא - אבל עשרה בני אדם כו': ומניחה בחלון - הסמוכה לכותל המרחץ: לאוליירין - בלנים: על אותו דבר - סחיטה: הא רבי והא ר"ש כו' - הרי כל אלו שמתירין: מחצר לגג כו' - ר"ש לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.) אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה: עד שהיינו מגיעין כו' - ומסתמא לא היו מניחין אותה על המעין במקום הפקר: כבן חכינאי מתני לה - דברי בן חכינאי מסיים בה ולאו סתמא: האוליירין - בלנין: מביאין בלרי נשים - סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ: סכניתא - סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו: צריך לקשור שני ראשיה - זה בזה שלא תפול מראשו: כי מעבריתו מאני לבני חילא - כשתביאו בגדי העובדי כוכבי' בני החיל המוטלי' עליכם לשמשן ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים: שרביבו בהו למטה מכתפיים - שלא יהיו שוליהם מונחים בכתפיהם אלא משוכי' למטה שיהא נראה לבוש: סך ואח"כ ממשמש - [דקסבר] בחול ממשמש ואחר כך סך: דיומסית - שם נהר שמימיו מלוחים: שמעמלת - מחממת: ומרפא - שהטיט מלוח: כל ימיה - ימי רפואתה: להאי גיסא כו' - מתחלת הימים או בסוף: שקייני - משקין לרפואה: מדבחא לעצרת - אלמא עצרת בסוף: חמרא דפרוגיתא - שם מדינה שיינה משובח: קפחו עשרת השבטים - שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עוסקים בתורה ויצאו לתרבות רעה: להתם - לפורגיתא ודיומסית: אימשיך בתרייהו - אחר היין והרחיצה: איעקר תלמודיה - נעקר תלמודו ושכחו: החרש - היה לבם: הוי גולה למקום תורה - אם ת"ח אתה אל תשב אלא במקום ת"ח חברך ואל תאמר תלמידים הם יבואו אלי ודי לי בכך למה אהיה גולה: שחביריך יקיימוה בידך - שתהא רגיל אצלם וכשתשנה מסכת אחת והם אחרת תשמענה ותהא סדורה בפיך ואל תשתכח הימנה: ואל בינתך אל תשען - לומר חכם גדול אני וזכרן וכשאחזור פרק זה או מסכת זו לא תשתכח חברתה ממני: מגררת - אשטריי"ל ואדם מגרר בה: מגירתא דכספא - לשבת: משום פיקא - טיט של אותו נהר מחליק ובגדי האדם נישורין במים כשהוא נופל ואתי לידי סחיטה: אלא בסם - דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין: אבל ביד - להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא מותר: מפני הפסד אוכלין - שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל: לפופי - אונמלוטי"א כמו שעושי' לקטן שיתיישבו אבריו ולא יתעקם: בחומרי שדרה - חוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרי' (לעיל שבת דף קכט:) כל האמור בפ' תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת:
כל גופו אפילו לכתחילה שפיר דמי. מני? רבי שמעון היא. דתניא: לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן, דברי רבי מאיר. רבי שמעון מתיר. רבי יהודה אומר: בחמין — אסור, בצונן — מותר. ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות. רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן. רישא רבותא קא משמע לן, דאפילו הני דלא נפישי בהו מיא, כיון דחד הוא — אתי לידי סחיטה, וסיפא רבותא קא משמע לן, אפילו הני דנפישי בהו מיא, כיון דרבים נינהו — מדכרי אהדדי. תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון. ולא ימסרנה לאוליירין, מפני שחשודים על אותו דבר. רבי שמעון אומר: מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו. אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכתא מאי? אמר ליה: הא רבי שמעון, הא רבי, הא שמואל, הא רבי יוחנן. רבי שמעון הא דאמרן. רבי — דתניא, אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף, עד שהיינו מגיעין אצל מעין שהיינו רוחצין בו. שמואל — דאמר רב יהודה אמר שמואל: מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. רבי יוחנן — דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות לא יביאם בידו! ההוא — כבן חכינאי מתני לה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני, ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן. סכניתא צריך לקשר שני ראשיה למטה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למטה מכתפיים. אמר להו רבא לבני מחוזא: כי מעבריתו מאני לבני חילא, שרביבו בהו למטה מכתפים. סכין וממשמשין. תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד? רבי חמא בר חנינא אמר: סך ואחר כך ממשמש. רבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת. אבל לא מתעמלין. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפא. אמר רבי יהודה אמר רב: כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום ועצרת מן המנין. איבעיא להו: עצרת בתחלה להאי גיסא, או להאי גיסא? תא שמע דאמר שמואל: כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו! דילמא התם הוא דכמה דקריר עלמא מעלי, אבל הכא משום הבלא הוא, כיון דחמים עלמא טפי מעלי. אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגיתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למקרי ״החדש הזה לכם״, אמר ״החרש היה לבם״. בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. והיינו דתנן, רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. תנא: לא רבי נהוראי שמו, אלא רבי נחמיה שמו. ואמרי לה, רבי אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו רבי נהוראי? — שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אבל לא מתגררין. תנו רבנן: אין גוררין במגררת בשבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה — גורר כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא. אין יורדין לקורדימא וכו׳. מאי טעמא? — משום פיקא. ואין עושין אפיקטויזין בשבת. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא בסם, אבל ביד — מותר. תניא, רבי נחמיה אומר: אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין. ואין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי. והאנן תנן: אין מעצבין! התם בחומרי שדרה, דמיחזי כבונה. ואין מחזירין את השבר. אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל:
שבת קמז: