הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נז:מסכת שבת57b
בקטלא עסקינן - בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולטת ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה: מכלל דפליגי - בתמיה והא ת"ק לא איירי בשערה שמע מינה בשער מודה דלא מיהדק על גבי שער: דילמא - האי דאדכר שער: כשם קאמר להו - כשם שאתם מודים לי בחוטי שער אודו לי בחוטי צמר: חומרתא דקטיפתא - קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט: ותיהוי כקמיע מומחה - דקתני מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מומחה שפיר דמי: אפוזייני - פרונטי"ל של זהב: שבכה - קופיי"ה דאי שלפא ליה מיגליא ראשה: המקפת - את הפדחת מאזן לאזן: המגיעים עד לחייה - על ראשה כורכתו ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן: אי כבלא דעבדא תנן - חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד ובההוא קתני מתני' דשפחה לא תצא בו: אבל כיפה של צמר - ככובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו: שפיר דמי - דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא: או דילמא כיפה תנן - דלא תצא דחיישינן דילמא שלפא ומחויא מתחת השבכה ואינה מגלה וכל שכן כבלא דעבדא: בכבול ובאסטמא - לקמיה מפרש מאי אסטמא ומדקתני כל שהוא למטה מן השבכה ש"מ כיפה תנן: כליא פרוחי - מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוחי על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קישוריה ע"י מצנפת קצרה: כליא - מונעת אותן שערות מלצאת: אין בה משום כלאים - שעשויה כמין לבד שקורין פולטר"א ואינה טוויה: ואינה מטמאה בנגעים - מהאי טעמא גופיה דגבי נגעים כתיב נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי:
בקטלא עסקינן, דאשה חונקת את עצמה — דניחא לה שתראה כבעלת בשר. רבי יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בחוטי שער. אמר ליה אביי: הלכה, מכלל דפליגי! וכי תימא, אי לאו דשמעיה לתנא קמא דאיירי בחוטי שער, איהו נמי לא הוה מיירי — ודילמא ״כשם״ קאמר להו: כי היכי דמודיתו לי בחוטי שער, אודו לי נמי בחוטי צמר. איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל: מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער. תניא נמי הכי: חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין. רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצין. אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא, דקתני: יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה בין משל חברתה. מני? אילימא רבי יהודה — אפילו חוטי צמר נמי! אלא לאו רבנן היא, ושמע מינה בחוטי שער לא פליגי. שמע מינה. לא ב״טוטפת״. מאי ״טוטפת״? אמר רב יוסף: חומרתא דקטיפתא. אמר ליה אביי: תהוי כקמיע מומחה, ותשתרי! אלא אמר רב יהודה משמיה דאביי: אפוזייני. תניא נמי הכי: יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה. איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר רבי אבהו: טוטפת — המוקפת לה מאזן לאזן. סרביטין — המגיעין לה עד לחייה. אמר רב הונא: עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב. ולא בכבול. אמר רבי ינאי: כבול זה איני יודע מהו: אי כבלא דעבדא תנן — אבל כיפה של צמר שפיר דמי, או דילמא כיפה של צמר תנן — וכל שכן כבלא דעבדא. אמר רבי אבהו: מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן. ותניא נמי הכי: יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בכבול לרשות הרבים. כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שהוא למטה מן השבכה — יוצאין בו, כל שהוא למעלה מן השבכה — אין יוצאין בו. מאי ״איסטמא״? אמר רבי אבהו: ביזיוני. מאי ״ביזיוני״? אמר אביי אמר רב: כליא פרוחי. תנו רבנן, שלשה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים, ואינה מטמאה בנגעים, ואין יוצאין בה לרשות הרבים. משום רבי שמעון אמרו: אף
שבת נז: