הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיג:מסכת שבת113b
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול - כגון מקח וממכר וחשבונות: הרהור מותר - להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו: אם יכול להניח רגלו ראשונה - שעקר מצד זה להניח לצד זה: קודם שתעקר שניה - שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה: מותר - אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה: אסור - לקפוץ: ליקף - למקום שהאמה כלה שם: ליעבר - שישים רגלו במים: זימנין דמיתווסן מאניה - ישורו במים: שפיר דמי - לדלג: מהו לפסוע פסיעה גסה - מי עבר משום מעשות דרכיך פסיעה גסה יותר מאמה פסיעה בינונית אמה: קידושא דבי שמשי - השותה מיין של קידוש בלילי שבתות: מהו לאכול אדמה - ארזיל"א בלע"ז מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשאר רפואה או לא: שהיא מלקה - מביא לידי חולי: מבשר אבותיו - שמתו שם בגולה: שקצים ורמשים הא ודאי אתמחוי אתמחו ולא נעשו עפר: אלא כיון דמלקי - גזור בה משום אוכל שקצים ורמשים: קדחו ליה תחלא - נקלטו השחלים באדמה וגדלו במעיו ונגע בלבו ומת: שמלותיך - וכי ערומה היתה אלא שמלות מיוחדות והיינו דשבת: ותרד הגורן והדר ותעש - שם סכה ולבשה שמלות נאות שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא: שמואל - שהיתה שכינה קוראה לו מתוך ההיכל ולא היה יודע מי קורא לו וכתיב התם ויבן עלי כי ה' קורא לנער ויאמר לו לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך והוא לא רצה להזכיר השם שמא אין זו שכינה: בני אדם המהוגנין - שבקוצרים לילך עמהם: לישאל בנערה - כל נערות שרואה היה דרכו לישאל מי הן א"כ מסתכל בהן היה: שני שבלין לקטה - כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן הקוצרים לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ"ו משנה ה) שני שבלים לקט ג' אינו לקט: עומדות - שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה: נופלות - אותן שנשרו מן הקוצרים לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות: רמז רמז לה - רוח הקדש נזרקה בו: מצד הקוצרים - כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכם או אצלו רוח הקדש נזרקה בו ולרמז שמלכות בית דוד היוצאת משניהם עתידה ליחלק דאילו ישבה בתוכם לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם: ותאכל ותשבע - לשון עושר הוא דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה: אהוריריה - ממונה על הסוסים ופרדות שלו: ותחת כבודו - איידי דאיירי בקרא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"א ורבי שמואל בר נחמני נקטיה להאי הכא: ה"ג רבי יוחנן אומר תחת כבודו ולא כבודו ממש רבי יוחנן לטעמיה דר"י קרי למאניה מכבדותי רא"א תחת כבודו ממש ר' שמואל בר נחמני אומר תחת כבודו כשריפת בני אהרן כו' - והכי פירושא בין לרבי יוחנן בין לר"א גופן נשרף אלא רבי יוחנן משמע ליה תחת כבודו כמו תחת רגליו לשון תחתית וכבודו היינו בגדיו וה"ק תחת בגדיהם של חיילותיו של סנחריב יקד יקוד ולא בגדיהם נשרפו ור"א משמע ליה תחת לשון חליפין כמו ישלם תחת השור (שמות כ״א:ל״ז) משום דר"א לא קרי למאני' מכבדותיה לכך ע"כ כבודו היינו גופו וה"ק כבודו ממש ישרף ותחתיו יהא אפר ושריפה כיקוד אש ורבי שמואל משמע ליה תחת כר' יוחנן וכבודו כר"א הלכך קרא כר' יוחנן מידרש ותחת כבודו נשרף ולא כבודו ממש והאי כבודו גופו הוא והלכך כשריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין בד' מיתות (סנהדרין ד' נב.):
יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור אסור, הרהור — מותר. בשלמא כולהו — לחיי, אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה — מותר, ואם לאו — אסור. מתקיף לה רבא: היכי ליעביד? ליקיף — קמפיש בהילוכא. ליעבר — זימנין דמיתווסן מאניה מיא, ואתי לידי סחיטה. אלא בהא כיון דלא אפשר — שפיר דמי. אלא כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת? אמר ליה: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי. בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לאכול אדמה בשבת? אמר ליה: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: אף בחול אסור, מפני שהוא מלקה. אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל — כאילו אוכל מבשר אבותיו. ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב: ״וימח את כל היקום וגו׳״. אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה ״שנער״ — שכל מתי מבול ננערו לשם. אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה ״מצולה״ — שכל מתי מבול נצטללו לשם. [ויש אומרים כאילו אוכל] שקצים ורמשים, והא ודאי איתמחויי איתמחו! אמרי כיון דמלקי גזרו ביה רבנן. דהא ההוא גברא דאכל גרגישתא ואכל תחלי, וקדחו ליה תחלי בלביה, ומית. ״ורחצת וסכת ושמת שמלתיך״ — אמר רבי אלעזר: אלו בגדים של שבת. ״תן לחכם ויחכם עוד״ — אמר רבי אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי. רות, דאילו נעמי קאמרה לה ״ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגרן״, ואילו בדידה כתיב: ״ותרד הגרן״, והדר ״ותעש ככל אשר צותה חמותה״. שמואל, דאילו עלי קאמר ליה ״שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה׳ כי שומע עבדך״, ואילו בדידיה כתיב ביה: ״ויבא ה׳ ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שמע עבדך״, ולא אמר ״דבר ה׳״. ״ותלך ותבא ותלקט בשדה״ — אמר רבי אלעזר: שהלכה ובאת, הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם. ״ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת״ — וכי דרכו של בועז לשאול בנערה? אמר רבי אלעזר: דבר חכמה ראה בה. שתי שבלין — לוקטת, שלש שבלין — אינה לוקטת. במתניתא תנא: דבר צניעות ראה בה, עומדות — מעומד, נופלות — מיושב. ״וכה תדבקין עם נערותי״ — וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים? אמר רבי אלעזר: כיון דחזא ״ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה״, אמר: שרי לאידבוקי בה. ״ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם״ — אמר רבי אלעזר, רמז רמז לה: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה ״הלם״, שנאמר: ״ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי אדני ה׳ ומי ביתי כי הבאתני עד הלם״. ״וטבלת פתך בחמץ״, אמר רבי אלעזר: מכאן שהחומץ יפה לשרב. רבי שמואל בר נחמני אמר: רמז רמז לה עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחמץ, ומנו — מנשה. ״ותשב מצד הקוצרים״ — אמר רבי אלעזר: מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים, רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק. ״ויצבט לה קלי ותאכל״. אמר רבי אלעזר: ״ותאכל״ — בימי דוד, ״ותשבע״ — בימי שלמה, ״ותתר״ — בימי חזקיה. ואיכא דאמרי: ״ותאכל״ — בימי דוד ובימי שלמה, ״ותשבע״ — בימי חזקיה, ״ותתר״ — בימי רבי. דאמר מר: אהוריריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא. במתניתא תנא: ״ותאכל״ — בעולם הזה, ״ותשבע״ — לימות המשיח, ״ותתר״ — לעתיד לבא. ״ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש״. אמר רבי יוחנן: ״ותחת כבודו״, ולא כבודו ממש. רבי יוחנן לטעמיה, דרבי יוחנן קרי למאניה ״מכבדותי״. רבי אלעזר אומר: ״ותחת כבודו״ — תחת כבודו ממש. רבי שמואל בר נחמני אמר: ״תחת כבודו״ — כשריפת בני אהרן. מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים. אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן:
שבת קיג: