הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צו:מסכת שבת96b
גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה - על כרחיך תולדה היא דלא נמנית באבות מלאכות ותולדה דהוצאה היא שאין לך לתתה תולדת אב אחר דמעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות: מחנה לויה ר"ה היא - שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו: מרה"י דידכו - מאהליכם: דשלימא ליה עבידתיה - שהיה הנדבה כדי להשלים: סברא היא - להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות: מכדי אהאי מיחייב ואהאי מיחייב - כדתנן (לעיל פ"א ב.) פשט העני ידו לפנים: נפקא מינה - דכל אבות מלאכות: שתי אבות - דלא דמיין ושתי תולדות דשתי אבות: ולר"א כו' - במסכת כריתות בפרק אמרו לו: והא דתנן - בפירקין: בכותל - כדמוקי לה בדבילה שמינה ונדבקת: כזורק באויר - ופטור דלא נח ברשות הרבים דאין רה"ר למעלה מעשרה וברה"י נמי לא נח שאינו מקום מסוים שיהא רחבו ד' שהרי לא נח בראש הכותל אלא בפניו: כזורק בארץ - דאויר רה"ר הוא וחייב וכיון דאויר רה"ר הוא ונח בכל דהו מיחייב ורשותא לנפשיה לא הוי לא כרמלית ולא מקום פטור הואיל ובפניו נח ולא נח בראשו שיהא מקום מסוים: תופרי יריעות - מעשה רוקם: גבי הדדי - בתוך אמה אחת ואין צריכין לזרוק אלא להושיט: מטו אהדדי במחטין - כשמותחין את החוט מכין זה את זה במחט: בוכיאר - כלי שקנה של ערב נתון בו שזורקין בין שני דופני היריעה: והלא אגדו בידו - חוט של ערב הוא אוחז והקנה נכרך בחוט ואינו נשמט ממנו: בניסכא בתרא - בחוט האחרון של קנה שהקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל: ניסכא - זריקה אחרונה של חוט לשון המיסך: והא במקום פטור אזלא - בין דופני היריעה ואין זה רשות הרבים אלא מקום פטור דאין רחב ד': לשואליהן - אורגי יריעה אחרת ויש לו לזה שנים: ה"ג ודילמא שואליהן גביהן הוו יתבין: מטו אהדדי בחפת - אי גבייהו הוו יתבי מגיעין ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחין חוט הערב: בחפת - כמו חפת חלוקו (יומא ד' עז:): שלחופי הוו משלחפי - לעולם גבי הדדי הוו יתבי אלא שאין מכוונים אלא זה נמשך לפנים וזה לאחור: ואין עושה ממלאכת חבירו - שכולם מוכנים בכלי אומנותם ולא הוצרכו לישאול: מעביר ד' אמות הוה - לא תלשן ולא עימרן אלא העבירן ד' אמות לכך נהרג: מעמר - תלושין ומפוזרין היו ועמרן כדאמרן (לעיל שבת ד' עג:) האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר: מגילת סתרים - שהסתירוה לפי שאין כותבין הלכות: ואינו חייב אלא אחת - על כרחיך לענין שוגג קאמר ולחטאת דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי ולהכי פריך והא אנן תנן כו': ואינו חייב על אחת מהן - מיתה יש בהן אחת שאינו נהרג עליה ולא פירש איזו היא והשתא לרב יהודה אין זו העברה שהרי נהרג מקושש עליה ולמתניתא אין תולש באותו ספק:
גמ׳זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ״ויצו משה ויעבירו קול במחנה״, משה היכן הוה יתיב? — במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי? דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה, כדכתיב: ״והמלאכה היתה דים וגו׳״?! — גמר ״העברה״ ״העברה״ מיום הכפורים: כתיב הכא: ״ויעבירו קול במחנה״, וכתיב התם: ״והעברת שופר תרועה״, מה להלן — ביום אסור, אף כאן — ביום אסור. אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן? סברא היא: מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי! מיהו, הוצאה — אב, הכנסה — תולדה. ומכדי אהא מיחייב ואהא מיחייב, אמאי קרי לה האי ״אב״, ואמאי קרי לה האי ״תולדה״? נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי — מיחייב תרתי, ואי עביד אב ותולדה דידיה — לא מיחייב אלא חדא. ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב — אמאי קרו לה ״אב״, ואמאי קרו לה ״תולדה״? הך דהואי במשכן חשיבא — קרי לה ״אב״, הך דלא הואי במשכן חשיבא — לא קרי לה ״אב״. אי נמי: הך דכתיבא — קרי ״אב״, והך דלא כתיבא קרי ״תולדה״. והא דתנן: הזורק ארבע אמות בכותל, למעלה מעשרה טפחים — כזורק באויר. למטה מעשרה טפחים — כזורק בארץ, והזורק בארץ ארבע אמות — חייב. זרק ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמיחייב? אמר רבי יאשיה: שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה. אורגין, מחטין למה להו? אלא, שכן תופרי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה. ודילמא גבי הדדי הוו יתבי?! מטו הדדי במחטין. דילמא בתוך ארבע הוו יתבי? אלא אמר רב חסדא: שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר ביריעה. והלא אוגדו בידו! — בניסכא בתרא. והא במקום פטור קאזלא! — אלא, שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן. ודילמא גבי הדדי הוו יתבי?! מטו הדדי בחפת. ודילמא שלחופי הוו משלחפי?! ותו, מי שאילי מהדדי? והתני לודא: ״איש איש ממלאכתו אשר המה עשים״ — ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו! ותו: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים מנלן דמחייב? אלא: כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה. אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה. למאי נפקא מינה? לכדרב, דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה, איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואם עשאן כולן בהעלם אחת ואינו חייב אלא אחת. אחת ותו לא? והתנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן בה: מניינא למה לי? ואמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולם בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת. אימא: אינו חייב על אחת מהם. רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב, ומתניתין פשיטא ליה דתולש חייב, ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב. מר סבר הא מיהת לא מספקא, ומר סבר הא מיהת לא מספקא. תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: ״ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו׳״, ולהלן הוא אומר: ״אבינו מת במדבר״, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד — דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך — התורה כיסתו, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו — אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
שבת צו: