הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קכז:מסכת שבת127b
ה"ג הני נמי בהני שייכי - הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי י״א:י״ז) גומל נפשו איש חסד השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן ורבי יוחנן לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ורבי יוחנן לא פליג עליה: בפחי נפש - בדאבון נפש: מוחכרת - שנותנה לחברו בכך וכך כורין לשנה: כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי: ריבה - נערה: שאינו בדוק לרבי - שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו: מטרוניתא - נכרית: דבר מלכות - וצריך להעלימו: צינורא - רוק וגזרו על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם: מאכילין לעניים דמאי - לא אסרוהו עליהם מפני שצריכים לחזר על פתח ע"ה וסמכו על שרוב עמי הארץ מעשרין: אכסניא - חיל של מלך ישראל ומטילו על בני העיר לפרנסן: שניטלה תרומתו - קס"ד תרומת מעשר שהלוי נותן לכהן וכ"ש תרומה גדולה שיש על ישראל להפריש והפרישו קודם שנתן המעשר ללוי: שהקדימו בשבולין - לתרומה ישראל היה לו להפריש תרומה גדולה תחילה דכתיב (שמוח כב) מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך אלו בכורים מכאן שהמקדים תרומה לבכורים לוקה ודמעך זו תרומה שאם הקדים מעשר לתרומה לוקה והנ"מ משנתמרח בכרי לוקה אם הקדים מעשר לתרומה אבל הקדים למעשר קודם לתרומה בשבלים אינו לוקה: והרמותם ממנו - בלוים כתיב גבי תרומת מעשר: מכל מתנותיכם וגו' - נמי בלוים כתיב גבי תרומת מעשר וקאמר את כל תרומת ה' כל משמע כל צד תרומה שבו: האי - דנתמרח: אידגן - וחלה עליו חובת תרומה כדכתיב (דברים י״ח:ד׳) ראשית דגנך הלכך כי שקלה לוי בעי אהדורי לכהן תרי ממאה שבו ברישא והדר אחד מעשרה: דמריר - שהוא מר:
נמי, (בגמילות חסדים שייכי. לישנא אחרינא: הני) בהני שייכי. תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות — דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. תן לי קרקע — אין לי. תן לי בהמה — אין לי. תן לי כרים וכסתות — אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי ״תן לי שכרי״ ואמרתי ״אין לי מעות״, במה חשדתני? אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי ״תן לי בהמה״, ואמרתי ״אין לי בהמה״, במה חשדתני? אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי ״תן לי קרקע״, ואמרתי לך ״אין לי קרקע״, במה חשדתני? אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך ״אין לי פירות״ במה חשדתני? אמרתי: שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך ״אין לי כרים וכסתות״ במה חשדתני? אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו: העבודה! כך היה. הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות, המקום ידין אותך לזכות. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו. למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ואמר להן: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי, במה חשדתוני? אמרנו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני? אמרנו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם: העבודה! כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות. תנו רבנן: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרו: מי ילך? אמר להם רבי יהושע: אני אלך. הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה, חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא, ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ואמר להן: בשעה שחלצתי תפילין, במה חשדתוני? אמרנו: כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. בשעה שנעלתי, במה חשדתוני? אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרנו: שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי. אמר להם: העבודה! כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לזכות, המקום ידין אתכם לזכות. מפנין תרומה טהורה וכו׳. פשיטא! לא צריכא, דמנחה ביד ישראל. מהו דתימא: כיון דלא חזיא ליה — אסור, קא משמע לן כיון דחזיא לכהן — שפיר דמי. ודמאי וכו׳. דמאי, הא לא חזי ליה! כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוה עני, וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה. דתנן: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ומעשר ראשון שניטלה תרומתו וכו׳. פשיטא! לא צריכא שהקדימו בשבולים, ונטלה הימנו תרומת מעשר, ולא נטלה הימנו תרומה גדולה. וכי הא דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבולין — פטור מתרומה גדולה, שנאמר: ״והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר״. מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, אפילו הקדימו בכרי נמי ליפטר! אמר ליה: עליך אמר קרא: ״מכל מתנותיכם תרימו וגו׳״. ומה ראית? האי אידגן, והאי לא אידגן. ומעשר שני וכו׳. פשיטא! לא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. הא קא משמע לן דאין חומש מעכב. והתורמוס היבש כו׳. דווקא יבש, אבל לח — לא. מאי טעמא? כיון דמריר לא אכלה.
שבת קכז: