הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיד.מסכת שבת114a
מניין לשינוי בגדים - שהוא דרך כבוד לפני המקום: ולבש בגדים אחרים - והוציא את הדשן הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה כגון קיטור וניסוך: ותנא דבי ר' ישמעאל - בדרשא דהאי קרא: בגדים שבישל בהם קדירה לרבו - דומיא דהוצאת הדשן: אל ימזוג בהם כוס לרבו - לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים: רבב - שומן וחלב: חייב מיתה - שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו: משניאי - שממאסין עצמן בעיני הבריות והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים נמצא זה משניא את התורה: רבד איתמר - שכבת זרע לשון מרבדים רבדתי ערשי (משלי ז׳:ט״ז) ריפדתיו וקישטתיו בבשמים מינים המכניסים תאוה ותזקק לי: בגלימא - שהוא עליון אפי' רבב: בלבוש - שהוא תחתון רבד אין רבב לא: תנן התם - במסכת מקוואות ונקט לה משום דבעי למימר של בנאים כו' לומר שדרך תלמיד חכם מקפיד על לבושיו: על המרדעת - של חמור: חוצץ - כל דבר חוצץ לענין טבילה דקפיד עליה וכל חציצה שמקפיד עליו חוצצת: משני צדדין - שהיה בו הרבה עד שנבלע בבגד ונראה לצד שני: מרדעת מצד אחד או מב' צדדין - לר' ישמעאל דאמר בבגד מצד אחד מרדעת מאי אמר בה: ר' יוסי אומר של בנאים - פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו תלמידי חכמים שמקפידין על לבושיהן מצד אחד ושל בור מב' צדדין: שמחזירים לו אבדה בטביעת עין - כיון שאמר אני מכירה אע"פ שאינו נותן בה סימן כדאמר באלו מציאות (ב"מ כג:): המקפיד על חלוקו להופכו - לובשו כשהוא הפוך מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק: בכל מקום - בכל הש"ס ואפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו - כדאמר בפרק ז' דיומא (דף עב:) כתוב א' אומר ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים וגו': למיטרח בריפתיה - דבר שאינו יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו: אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה ממנים אותו פרנס באתריה: ואם בכוליה תנויה - דקאי בהא מסכת ומהדר במסכת אחריתי: אלו כלים האוליירין - הא דתנן בנאין מצד אחד היינו כלים של אוליירין בלנים שיש להם אלונטיאות חשובות להתעטף בהם בני אדם חשובים בצאתם מן המרחץ ומקפידים על טינוף מעט ובנאים לשון בי בני (לעיל שבת דף לג:): למימרא דחיורי נינהו - מדמקפידין על רבב שעליהם דאילו סומקי לא מיגנו בטינוף פורתא: שמא לא אזכה - ואשב בין אותן שנדונין בגיהנם שדומין לשולי קדירה: גלימי - סומקי: חלבי שבת - כגון אברי תמיד של בין הערבים קריבים במוצאי שבת והוא יום הכפורים: עולת שבת בשבתו - משמע למידרש בלא וי"ו ומשמע דעולת שבת קריבה בשבת אחרת לימד על חלבי שבת כו': יכול אף של יוה"כ בשבת ת"ל בשבתו - וי"ו מיעוטו הוא בשבתו ולא בשבת אחרת: שקריבים בי"ט - שחל להיות במוצאי שבת: נדרים ונדבות - פלוגתא היא במסכת ביצה (דף יט.) ור' ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר קריבין הלכך כיון דנדרים ונדבות שיכול להמתין ולשחטן בחול ולהקריבן נשחטים ונקרבין ביום טוב קל וחומר בחלבי שבת שנשחטו כדרכן בזמנן וניתותרו הלכך לא איצטריך קרא עולת שבת בשבתו אלא ליום הכפורים:
לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר: ״ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים״, ותנא דבי רבי ישמעאל, לימדה תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו — אל ימזוג בהן כוס לרבו. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק. והא רבי אחא בר חנינא נפיק! אמר רבי אחא בריה דרב נחמן: בטלאי על גב טלאי. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו — חייב מיתה, שנאמר: ״כל משנאי אהבו מות״ — אל תקרי ״משנאי״, אלא ״משניאי״. רבינא אמר: רבד איתמר. ולא פליגי: הא בגלימא, הא בלבושא. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ״כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף״. ״ערום״ — בבגדים בלואים, ״ויחף״ — במנעלים המטולאים. תנן התם: רבב על המרדעת חוצץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי. ועל הבגדים, מצד אחד — אינו חוצץ, משני צדדין — חוצץ. רבי יהודה אומר משום רבי ישמעאל: אף מצד אחד חוצץ. בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי חנינא: מרדעת, מצד אחד או משני צדדין? אמר ליה: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי. דתנן רבי יוסי אומר: של בנאין — מצד אחד, ושל בור — משני צדדין. ולא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ. מאי ״בנאין״? אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן. ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין — זה המקפיד על חלוקו להופכו. ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור — זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה. ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו — זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. והני מילי למיטרח בריפתיה. ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם — כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום, ואומרה. למאי נפקא מינה — למנוייה פרנס על הציבור. אי בחדא מסכתא — באתריה, אי בכוליה תנויה — בריש מתיבתא. רבי שמעון בן לקיש אמר: אלו כלים האוליירין הבאין ממדינת הים. למימרא דחיורי נינהו? והאמר להו רבי ינאי לבניו: בני, אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים — שמא לא אזכה, ואהיה כחתן בין אבלים. שחורים — שמא אזכה, ואהיה כאבל בין חתנים. אלא בכלים האוליירין הבאין ממדינת הים. אלמא, סומקי נינהו! לא קשיא: הא בגלימי, הא בלבושי. רבי ישמעאל אומר מקפלין כו׳. תנו רבנן: ״עולת שבת בשבתו״, לימד על חלבי שבת שקריבין ביום הכיפורים. יכול אף של יום הכפורים בשבת — תלמוד לומר: ״בשבתו״, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: ״עולת שבת בשבתו״, לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב. יכול אף ביום הכיפורים — תלמוד לומר: ״בשבתו״. כשתמצא לומר, לדברי רבי ישמעאל נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, וכי איצטריך קרא — ליום הכיפורים. לדברי רבי עקיבא נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, וכי איצטריך קרא — למישרא ביום טוב. אמר רבי זירא:
שבת קיד.