הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צא.מסכת שבת91a
מהו דתימא - כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו: בטלה לו מחשבתו - ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה: קמ"ל - דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי: כל שהוא תנן - וסתם משנה רבי מאיר: לאפוקי מגרוגרת - דשאר אוכלין: אלא מעתה - דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא: חישב להוציא כל ביתו - בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד: הכי נמי - דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב: בטלה דעתיה - ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב: וכל אדם אין חייבין אלא כשיעורו - ואע"פ שהוכשר לזה והצניעו: כגרוגרת - איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ"ש לזריעה דשיעורא בכל שהוא: ותפחה - ועמדה על גרוגרת קודם הנחה: ונמלך עליה לאוכלה - והניחה מהו: את"ל - בההיא אע"ג דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי מיחייב: התם הוא דזיל הכא כו' - בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבה שניה הלכך מיצטרפי עקירה והנחה: אבל הכא בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור - למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי הנחה לעקירה: כיון דאילו אשתיק - בהך שניה אית בה שיעור לזריעה ומיחייב: השתא נמי מיחייב - הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר: לא מיחייב - דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא: בתר השתא - בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה: יש דיחוי - מה שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא שעתא לא מיחייב מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה: אי לענין טומאה - דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה בעינן: והאי משלימו - שנחה אצלו והשלימו וע"י הנחה זו נטמאו: שיעורן כגרוגרת - אם הוציאן לרה"ר בשבת: ואמאי לימא - בכזית מיחייב דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא דאי אכליה הוא עובר בלאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואכילה בכזית:
דתימא, בטולי בטלה למחשבתו — קא משמע לן: כל העושה, על דעת ראשונה הוא עושה. אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה. פשיטא, ״כל שהוא״ תנן! מהו דתימא: ״כל שהוא״ — לאפוקי מגרוגרת, ולעולם עד דאיכא כזית, קא משמע לן. מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה, חישב להוציא כל ביתו, הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה?! התם — בטלה דעתו אצל כל אדם. וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר, דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר, כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה והצניעו, ובא אחר והוציאו — נתחייב זה במחשבתו של זה. אמר רבא אמר רב נחמן: הוציא כגרוגרת לאכילה, ונמלך עליה לזריעה, אי נמי לזריעה, ונמלך עליה לאכילה — חייב. פשיטא, זיל הכא — איכא שיעורא, וזיל הכא — איכא שיעורא! מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה והא ליכא — קא משמע לן. בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה, ונמלך עליה לאכילה, מהו? אם תמצי לומר: התם הוא דמיחייב — דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא, הכא, כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה — לא מיחייב, או דילמא: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה — השתא נמי מיחייב. ואם תמצי לומר: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב — הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה, מהו? הכא ודאי כי אישתיק — אמחשבה קמייתא לא מיחייב, או דילמא בתר השתא אזלינן, ומיחייב. ואם תמצי לומר: בתר השתא אזלינן, ומיחייב — הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה, מהו? יש דיחוי לענין שבת, או אין דיחוי לענין שבת? תיקו. בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? למאי: אי לענין שבת — כגרוגרת בעינן, אי לענין טומאה — כביצה אוכלין בעינן! לעולם לענין שבת, וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין, והאי משלימו לכביצה. מאי: מדמצטרף לענין טומאה — מיחייב נמי לענין שבת, או דילמא: כל לענין שבת כגרוגרת בעינן? אמר ליה: תניתוה. אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת, ואמאי? לימא: מדלענין
שבת צא.