הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סג:מסכת שבת63b
מרעהו - מונע חסד ואע"ג דלא כתיב מונע ממילא משמע שכל תיבה שראשה מ"ם משמשת נטילה היא כמו ויקח מידם (שמות ל״ב:ד׳) אבדו גוים מארצו (תהילים י׳:ט״ז): למיפא - לאפות עיסה שהשאיל בעה"ב תנורו: שקילי ניביה - נטולות ד' שיניו שהוא נושך בהן אותן שיניים קרי ניבין כדאמרינן באלו טרפות (חולין דף נט.) גמל ניבי אית ליה: שקילי טופריה - נטולות צפרניו מלסרוט: שקולא - נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים: טיבותיך - טובת הנאת נחמתך כמו מחזיק טוב הגרי"א בלע"ז: עד כאן - עד ודע כי על כל אלה וגו': עד כאן לתורה - שמח בתלמודך למוד משמחה ומטוב לב והלך בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך: מכאן ואילך למעשים טובים - ודע כי על כל אלה על כל מה שלמדת סופך ליתן את הדין אם לא תקיים: אצעדה - של זרוע: ואילו אצעדה טמאה היא - דכתיב (במדבר לא) במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם: תחת אצעדה - שבזרוע עומדת בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה הלכך טהורה דלאו לנוי היא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים דאמרינן בפרקין דלעיל דטהורין ויוצאין בהם דצורך לבישה היא ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש דלא מיגליא לשוקה: בירית באחת - משוקיה: ושלשלת משוי להו מנא - בתמיה דקתני כבלים טמאים: וכי תימא כדר' שמואל כו': משמיע קול בכלי מתכות - בריש פרקין: ועשו להן שלשלת כו' - הלכך שלשלת תשמיש אדם הוא ולאו תשמיש כלי דלא תקבל טומאה ואין יוצאין בהן דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלת לשלשלת לא מיגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת: יישר וכן אמר ר' יוחנן - יפה אמרת וכן שמעתי מר' יוחנן: מציץ - שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן: יו"ד ה"א מלמעלה קדש למ"ד מלמטה - כלומר השם שלם בשיטה עליונה וקדש למ"ד בשיטה תחתונה שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם מאחר ששני שיטין היו ורבינו הלוי שונה קודש לה' מלמטה והיא היא: אני ראיתיו ברומי - שנכנס לאוצר המלך ליטול מה שירצה במס' מעילה (דף טו:) במעשה בן תלמיון: כי סליק רב דימי לנהרדעא - חזר בו ממה שאמר ציץ אריג הוא: מאו בגד - דכתיב גבי שרצים או בגד או עור או ריבוי הוא: אריג ותכשיט כל שהוא - חציו אריג וחציו תכשיט שאינו אריג וכולו הוי כל שהוא כלומר דבר קטן: מוסיף שק על הבגד - בדבר זה שהשק טמא משום אריג ולקמיה מפרש ליה: ההוא במדין כתיב - גבי טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאתו חמורה:
חסד״ — שכן בלשון יונית קורין לכלב ״למס״. רב נחמן בר יצחק אמר: אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ״ויראת שדי יעזוב״. ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא. נבח בה כלבא, איתעקר ולדה. אמר לה מרי דביתא לא תידחלי, דשקילי ניביה ושקילין טופריה. אמרה ליה: שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי, כבר נד ולד. אמר רב הונא: מאי דכתיב: ״שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״ — עד כאן דברי יצר הרע, מכאן ואילך דברי יצר טוב. ריש לקיש אמר: עד כאן לדברי תורה, מכאן ואילך למעשים טובים. בירית טהורה. אמר רב יהודה: בירית זו אצעדה. מתיב רב יוסף: בירית טהורה ויוצא בה בשבת, ואילו אצעדה טמאה היא! הכי קאמר: בירית תחת אצעדה עומדת. יתיב רבין ורב הונא קמיה דרב ירמיה, ויתיב רב ירמיה וקא מנמנם. ויתיב רבין וקאמר: — בירית באחת, כבלים בשתים. אמר ליה רב הונא: אלו ואלו בשתים, ומטילין שלשלת ביניהן ונעשו כבלים. ושלשלת שבו משויא ליה מנא? וכי תימא כרבי שמואל בר נחמני, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מניין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא — שנאמר: ״כל דבר אשר יבא באש״ — אפילו דיבור במשמע. בשלמא התם — קא בעו לה לקלא, וקעביד מעשה, הכא מאי מעשה קעביד? הכא נמי קא עביד מעשה, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתולותיהן נושרות, עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן, שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא היו בתולותיהן נושרות. איתער בהו רבי ירמיה, אמר להו: יישר, וכן אמר רבי יוחנן. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא — מציץ. אמר ליה אביי: וציץ אריג הוא?! והתניא: ציץ כמין טס של זהב, ורוחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשתי שיטין: ״יוד הא״ למעלה, ו״קודש למד״ למטה. ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו ״קדש לה׳״ בשיטה אחת. כי סליק רב דימי לנהרדעא שלח להו: דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו משום רבי יוחנן: מניין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא — מציץ. ומניין לאריג כל שהוא שהוא טמא: — מ״או בגד״. תנו רבנן: אריג כל שהוא — טמא, ותכשיט כל שהוא — טמא. אריג ותכשיט כל שהוא — טמא. מוסף שק על הבגד שטמא משום אריג. אמר רבא: אריג כל שהוא טמא — מ״או בגד״. תכשיט כל שהוא טמא — מציץ. אריג ותכשיט כל שהוא טמא — מ״כל כלי מעשה״. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ההוא במדין כתיב! אמר ליה: גמר
שבת סג: