הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פג:מסכת שבת83b
כרעו הן - ונשאו הן את הזב: טהורין - דתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כדתניא (לעיל שבת דף נט.) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולמהוי אפילו ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא דכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו' והא דאמר לעיל נכרי ונכרית וע"ז שהסיטום אחרים טמאים באדם קאמרינן: כל הטמאו' המסיטות - אחרים כגון בכף מאזנים או אדם טמא מת שהסיט את חברו טהורין: שלא מצינו לו - בשאר טומאות שבתורה אלא בזב: וכל דדמי ליה - דאתי מריבויא דזב וע"ז מנדה גמרי דהיינו זב: ישנה לאברים - כגון של חוליות ישנה לטומאתה אבר אבר או לא: דהדיוט יכול להחזירה - שאין צריך אומן לכך: פחותה מכזית - והיא שלמה: לענין איסור - ליאסר בהנאה: ומחבקה ומנשקה - וזהו לשון ברית אהבה וחבה אלמא אדוקים בה וע"ז היא: הא איתקש למת - כדלקמן אל קבר בני העם: ורבנן למאי הלכתא כו' - אתקפתא היא לרבנן דאמרי אינה מטמאה במשא למאי הלכתא אמרו אליבייהו דאיתקש לנדה דאינה לאברים ולשרץ דלא מטמינן במשא למת דאינה מטמאה בכעדשה כולהו לקולא: אימא - כולהו לחומרא: דרבנן - דכל הנך היקשות דברי קבלה נינהו ואסמכתא בעלמא ושקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא: מתני' שהיא טהורה - שאינה מקבלת טומאה: בלב ים - הרי היא כים: גמ' פשיטא אניה בלב ים היא - לאו פירכא היא אלא פירוש למתני': נלמדנה משק - שהרי כלי עץ היא והוקשה לשק לענין טומאה: אף כו' - וזו אינה מיטלטל' מלאה דגדולה היא: ספינה של חרס - דלא איתקש לשק: אי נמי ספינת הירדן - איכא בינייהו שהיא קטנה ומיטלטלת מלאה וריקנית לפי שהנהר קטן: הא נמי בלב ים - דים לאו דוקא וכל הנהרות נמי טהורין הן: נשנית משנה זו - של מסכת כלים דתני בה ספינת הירדן טמאה ולא נתגלה הטעם למה:
הן טהורין. כמאן אזלא הא דתניא כל הטמאות המסיטות טהורות, חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה — לימא דלא כרבי עקיבא, דאי כרבי עקיבא — איכא נמי עבודה זרה! אפילו תימא רבי עקיבא, תנא זב וכל דדמי ליה. בעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה ישנה לאברים, או אינה לאברים? היכא דהדיוט יכול להחזירה — לא תיבעי לך, דכמאן דמחברא דמי. כי תיבעי לך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה, מאי? כיון דאין הדיוט יכול להחזירה — כמאן דמתברא דמי, או דילמא הא לא מחסרה. ואיכא דבעי לה להך גיסא: היכא דאין הדיוט יכול להחזירה — לא תיבעי לך, דכמאן דמתברא דמי, כי תבעי לך היכא דהדיוט יכול להחזירה, מאי? כיון דהדיוט יכול להחזירה — כמאן דמחברא דמי, או דילמא השתא מיהת הא משלפא ושדיא, תיקו. בעי רב אחדבוי בר אמי: עבודה זרה פחותה מכזית, מהו? מתקיף לה רב יוסף: למאי? אילימא לענין איסורא, לא יהא אלא זבוב בעל עקרון. דתניא: ״וישימו להם בעל ברית לאלהים״, זה זבוב בעל עקרון. מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה. אלא לענין טומאה מאי? כיון דאיתקש לשרץ: מה שרץ בכעדשה, אף עבודה זרה נמי בכעדשה. או דילמא, הא איתקש למת: מה מת בכזית, אף עבודה זרה בכזית. אמר רב אויא ואיתימא רבה בר עולא, תא שמע דתניא: עבודה זרה פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר, שנאמר: ״וישלך את עפרה אל קבר בני העם״ — מה מת בכזית, אף עבודה זרה בכזית. ורבנן, למאי הלכתא איתקש לשרץ — דלא מטמא במשא, לנדה — דאינה לאברין, למת — דלא מטמא בכעדשה. אימא לחומרא: למאי הלכתא אקשה רחמנא לשרץ — לטמויי בכעדשה, לנדה — לטמויי באבן מסמא, אקשה רחמנא למת — לטמויי באהל! טומאת עבודה זרה דרבנן היא, וקולא וחומרא — לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן. מתני׳ מנין לספינה שהיא טהורה — שנאמר: ״דרך אניה בלב ים״. גמ׳ פשיטא, אניה בלב ים היא! הא קא משמע לן כים: מה ים טהור — אף ספינה טהורה. תניא, חנניה אומר: נלמדנה משק, מה שק מיטלטל מלא וריקן — אף כל מיטלטל מלא וריקן. לאפוקי ספינה, דאינה מיטלטלת מלאה. מאי בינייהו? איכא בינייהו ספינה של חרס. מאן דאמר ״אניה בלב ים״, הא נמי בלב ים היא. למאן דאמר כשק — הנך הוא דכתיבי גבי שק, דאי מיטלטל מלא וריקן אין, אי לא — לא. אבל ספינה של חרס, אף על גב דאינה מיטלטלת מלאה. אי נמי ספינת הירדן. למאן דאמר אניה בלב ים היא — הא נמי אניה בלב ים היא. למאן דאמר מיטלטלת מלא וריקן — הא נמי מיטלטלת מלאה וריקנית. דאמר רבי חנינא בן עקביא: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה — מפני שטוענים אותה ביבשה, ומורידין אותה למים. אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא רבי חנינא בן עקביא ופירשה. אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״ — אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״. אמר רבא
שבת פג: