הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קה:מסכת שבת105b
דעבדה - הבגד: כי כיסתא - הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת: מתני' הסיט כפול - מפרש בגמרא סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א' ארוך כשיעור הזה חייב: האורג ב' חוטין שיעורו - ברוחב הבגד כמלא הסיט שאע"פ שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד חייב: גמ' נראה בעיני דהכי גרסי' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ כו' ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע"פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו: יצא ידי הקריעה - שאדם חייב לקרוע על מתו: הא במת דידיה - ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון: והא מתו - נמי קתני במתני': לעול' במת דידיה - שמוטל עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלו' נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו: ופרכינן ואי חכם הוא - זה שמת חיובי מיחייב נמי לקרוע וכיון דמיחייב מתקן הוא ואמאי פטור: חולצין - יוצאים לפניו חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתיפו חלוצה ערומה: מברין עליו ברחבה - שהיו מברין האבלין ברחבה סעודה ראשונה שאבל אוכל אינו אוכל משלו ואסור דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כד) לחם אנשים לא תאכל: ערבונא שקלי - קודם שיחטא נטלו משכונו: לס"ת שנשרף - הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע כדאמרינן במו"ק (דף כו.) במגילה ששרף יהויקים דכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדים אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות: הא ר' יהודה כו' - ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר' יהודה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו: נחת רוח ליצרו - שמשכך את חמתו: מי שרי והא תניא כו' - אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו: בך - משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף: שליף מצבייתא - מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מלפניו: מוניני - ציר של דגים קטנים: נכתמא - כיסוי הכד: נודי ספרתה אתה - לשון לנוד לו (איוב ב): ויקברו אותו - ביהושע כתיב: שרגש עליהן הר להורגן - שלא הספידו כראוי: מדה כנגד מדה - הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחושו מן השמים: בבלאי - דמבבל סליק: ימים האריכו - שכלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי' בסדר יומא (דף עא.) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה:
כי כיסתא. מתני׳ הקורע בחמתו ועל מתו, וכל המקלקלין — פטורין. והמקלקל על מנת לתקן — שיעורו כמתקן. שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה — כמלא רחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין — שיעורו כמלא הסיט. גמ׳ ורמינהו: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו — חייב, ואף על פי שמחלל את השבת, יצא ידי קריעה! לא קשיא: הא במת דידיה, הא במת דעלמא. והא ״מתו״ קתני! לעולם במת דידיה, ובהנך דלאו בני אבילות נינהו. ואי חכם הוא — חיובי מיחייב, דתניא: חכם שמת — הכל קרוביו. הכל קרוביו סלקא דעתך?! אלא אימא: הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, הכל מברין עליו ברחבה. לא צריכא, דלאו חכם הוא. ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב, דתניא: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים — כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה?! ערבונא שקלי מיניה?! אלא: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. לא צריכא, דלאו אדם כשר הוא. ואי דקאי בשעת יציאת נשמה — חיובי מיחייב, דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה — חייב לקרוע, הא למה זה דומה — לספר תורה שנשרף! לא צריכא, דלא קאי בשעת יציאת נשמה. תינח מתו, אלא חמתו אחמתו קשיא! חמתו אחמתו נמי לא קשיא, הא — רבי יהודה, הא — רבי שמעון. הא רבי יהודה, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה — חייב עליה. הא רבי שמעון, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה. אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה? אמר רבי אבין: האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו. וכהאי גוונא מי שרי? והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה — ״לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר״, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר, זה יצר הרע. לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, רבי אבא תבר נכתמא. אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי, משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר: ״נדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך״. אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם — ראוי לקוברו בחייו, שנאמר: ״ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש״, מלמד שרגש עליהן הר להורגן. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים — מדה כנגד מדה, שנאמר: ״בסאסאה בשלחה תריבנה״. איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: ״ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע״! אמר ליה, בבלאי: ימים האריכו, שנים לא האריכו. אלא מעתה: ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם״ — ימים ולא שנים? ברכה שאני. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אחד מן האחין שמת —
שבת קה: