הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נב.מסכת שבת52a
דאיתותב דעתיה - להודיעו שלא נתכוונתי: בפרומביא - מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא: הלכה כחנניא - ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא: יוצאה באפסר - אם תחבו בחקיקת קרן אבל בקשירה בעלמא לא דילמא שלפא מרישה מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: תחב לה בזקנה - שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו: מנתחא - מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו: כאיב לה - הזקן שנתלש השער ומכאיבה: תנן התם - בסוף פרקין ולא פרה ברצועה שבין קרניה: לנוי - שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה: לשמר - שאוחזה בה: אסור - דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא: ולשמר מותר - קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא: ארבע בהמות - וקס"ד דהכי קאמר באפסר יוצאו' ולא בחטם אלמא נטירותא יתירתא משוי הוא: ומאי חזית - דמסמית הא דשמואל מקמיה ההיא סמי ההיא מקמי הא: דאיתמר - בהדיא דשמואל הוא דשרי וההוא דמחליפין כדאוקימנא דלא למעוטינהו מחטם אלא למעוטי נאקה מאפסר דלא מינטרא ביה: קשרה בעליה - לפרה אדומה: במוסרה - אפסר: במוליכה מעיר לעיר - וסתם פרה פונה למקום מרבץ שלה וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחא היא: שאני פרה - אדומה: דדמיה יקרים - ובעי נטירותא יתירתא משנולדה: יוצאין כרוכין - הרצועה סביב צוארן ואע"פ שאינו אוחזה לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא: נמשכין - שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר: יוצאין נמשכים - דנטירותא אורחא הוא: ואין יוצאין כרוכים - דלנוי לאו אורחא הוא: כרוכין לימשך - כרוכים בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה: מולאות - פרדות: דאי ס"ד דרב דימי נמשכין לחוד קאמר - אבל כרוכין לא ולא אתא לאשמעינן אלא דמולאות משתמרות באפסר ולא הוי משוי להו: מדרב יהודה אמר שמואל נפקא - דקס"ד דקיבלה רבי מיניה דרבי ישמעאל ברבי יוסי: טבעת אדם - שנותן באצבע לנוי: טמאה - דתכשיט הוא וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם (במדבר לא): טבעת בהמה - כגון שיר: טבעת כלים - כעין שעושין בראש ידות הכלים: ושאר כל הטבעות - כגון העשויות לדלת:
דעתיה. אמר ליה: חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת? אמר ליה: הכי אמר אבוך משמיה דשמואל: הלכה כחנניא. תנא דבי מנשיא: עז שחקק לה בין קרניה יוצאה באפסר בשבת. בעי רב יוסף: תחב לה בזקנה מהו? כיון דאי מנתח לה כאיב לה לא אתיא לנתוחה, או דילמא זימנין דרפי ונפיל, ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים. תיקו. תנן התם: ולא ברצועה שבין קרניה. אמר (ליה) רבי ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל. חד אמר: בין לנוי בין לשמר — אסור. וחד אמר: לנוי — אסור, ולשמר — מותר. אמר רב יוסף: תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי אסור, לשמר מותר. דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניא. אמר ליה אביי: אדרבה, תסתיים דשמואל הוא דאמר בין לנוי בין לשמר — אסור. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין לפני רבי, של זו בזו מהו? אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי, כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר — הסוס הפרד והגמל והחמור. לאו למעוטי גמל בחטם? סמי הא מקמי הא. ומאי חזית דמסמית הא מקמי הא? סמי הא מקמי הא! (דאשכחן שמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר. דאתמר:) רב חייא בר אשי אמר רב: בין לנוי בין לשמר — אסור. ורב חייא בר אבין אמר שמואל: לנוי — אסור, לשמר — מותר. מיתיבי: קשרה בעליה במוסרה — כשרה. ואי סלקא דעתך משאוי הוא, ״אשר לא עלה עליה עול״ אמר רחמנא! אמר אביי: במוליכה מעיר לעיר. רבא אמר: שאני פרה דדמיה יקרין. רבינא אמר: במורדת. הסוס בשיר וכו׳. מאי ״יוצאין״? ומאי ״נמשכין״? אמר רב הונא: או יוצאין כרוכין, או נמשכין. ושמואל אמר: יוצאין נמשכין, ואין יוצאין כרוכין. במתניתא תנא: יוצאין כרוכין לימשך. אמר רב יוסף: חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת. כי אתא רב דימי אמר רבי חנינא: מולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן בשבת. איבעיא להו: כרוכין או נמשכין? תא שמע, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי חנינא: מולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן כרוכים בשבת. אמרוה רבנן קמיה דרב אסי: הא דרב שמואל בר יהודה לא צריכא, מדרב דימי נפקא. דאי סלקא דעתך דרב דימי ״נמשכין״ קאמר, מדרב יהודה אמר שמואל נפקא. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין היו לפני רבי, של זו בזו מהו? אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי, כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאת באפסר, הסוס והפרד והגמל והחמור. אמר להו רב אסי: איצטריך להו. דאי מדרב יהודה נפקא, הוה אמינא: אמר לפניו ולא קיבלה מיניה. קא משמע לן דרב דימי. ואי דרב דימי, הוה אמינא: הני מילי נמשכין, אבל כרוכין — לא, קא משמע לן דרב שמואל בר רב יהודה. ומזין עליהן וטובלן במקומן. למימרא דבני קבולי טומאה נינהו? והתנן: טבעת אדם — טמאה, וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות —
שבת נב.