הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קנב.מסכת שבת152a
של בית הכסא - מתוך יסורין: של פירות - כגון ריח חרדל: הכסלים - ליפלאנק"ש: והצלעות - שהן שומרין בני המעיים וחיותו של אדם וסוגרין בעדם: אלו שוקיים - שכחו של אדם נסמך עליהם: לבי אבידן - מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות: טור תלג - ההר נעשה שלג כלומר ראשי לבן: סחרוני גלידין - סביבותיו של הר מלאו קרח כלומר שפמי וזקני הלבינו: כלבוהי לא נבחין - קולי אינו נשמע: טחנוהי - השינים: אדלא אבידנא בחישנא - אחר מה שלא אבד ממני אני מפשפש מרוב זקנה אני הולך שחוח ומנענע ונראה כמי שמבקש דינר הנאבד לו: תרתי טבא מתלת - טובים ב' הרגלים של ימי בחרות מג' של זקנה שצריך משענת עם רגליו: ווי לה - חבל עליה כלומר יש לו להתאונן ולצעוק ווי ההולכת ואינה חוזרת: כלילא דוורדא - נזר של וורד: חילפי - אורטיא"ש: דוק בככי ותשכח בניגרי - אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כחך דוק כמו אכלה מדקה (דניאל ז׳:י״ט) לשון כוסס: שרי שקיך - פתח פיך: גוזא - סריס וצדוקי היה: מהכא לקרחינא כמה הוי - כמה מהלך יש מכאן עד הקרח ולהקניטו על קרחתו נתכוון: כמהכא לגוזניא - כמו שמכאן עד הסריס: אמר ליה צדוקי ברחא קרחא בארבעה - שהקרח לקוח בארבע. ברחא קרחא הוא עז על שם שאינו מלובש בצמר כרחל קרוי קרחא: אמר ליה - רבי יהושע: עיקרא שליפא - שה שביציו עקורים ונתוקין לוקחין בשמנה: חזייה - צדוקי לרבי יהושע דלא סיים מסאניה: קרחא מצויינא - אתה הקרח במריבה אתה באת עמדי בתמיה: אמר לו רבי יהושע עיקרא שליפא תוכחה - אתה הסריס להקניטני ולהתווכח עמי באת: לא הקבלנו פניך - לא הקבלת פני ודרך ענוה קאמר ליה: סלעים - קטנים נעשו גבוהים שזקנתי: קרובים - נדמין לי כרחוקים: שתים נעשו לי שלש - שצריך אני משענת: משים שלום בבית - אבר תשמיש: לישנא אחרינא קרובים נעשו רחוקים מרוב חלשות של אדם כשמזקין צריך להרחיק רגליו זה מזה: שאינו טוחן - שאין בני מעיו טוחנין אכילתו: קורקבן - הוא המסס שקורין צינפי"ל: כל בנות השיר - כל קולות של שיר הויין ליה שוחה: שדעתן של זקנים משתנות - דכתיב האדע בין טוב לרע ובזקנה מרובה קאמר: מתרפטות - מתבקעות כמו מנעל המרופט (לעיל שבת דף קמא:): מתכבדות - כמו ואזניו הכבד (ישעיהו ו): שטוף - כמו סוס שוטף במלחמה (ירמיהו ח׳:ו׳) להוט אחר הדבר ורודף: וטעם זקנים יקח - וע"כ מדקשי קראי אהדדי. חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: מגבוה ייראו - יראים הם הזקנים מגבשושית שבדרכים ואומרים גבוהים הם: תוהים - פחדים: וינאץ השקד - אילן של שקדים יציץ ויהיו בולטין נצים שלו: זו קליבוסת - עצם של הנק"א שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו: ויסתבל החגב - דומה עליו כסבל משא כבד: ותפר האביונה - תבטל התאוה חמדת תשמיש: פסיק סידרא - מסדר פרשיות של פסוקים: נגיד ואיתנח - רב: חמדיה - תאותו: זו אשה - אם לא על פי גזרת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה שהיא כחמת מלאה מיאוס והכל רצים אחריה: מדור לפי כבודו - מדלא כתיב אל בית העולם ש"מ כל אחד ואחד לבית המוכן לו: בשער אחד - אף כאן הכל מתים בענין אחד: שאדם עושה בילדותו - רוב תשמיש: משחירים פניו - מתיש כחו: שאין לו מנחמים - אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמו: במקומו - במקום שמת שם:
בית הכסא — רעות. של סם ושל שחוק ושל פירות — יפות. ״ביום שיזועו שומרי הבית והתעותו וגו׳״. ״ביום שיזועו שומרי הבית״ — אלו הכסלים והצלעות. ״והתעותו אנשי החיל״ — אלו שוקים. ״ובטלו הטוחנות״ — אלו שינים. ״וחשכו הרואות בארובות״ — אלו עינים. אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר ליה: טור תלג סחרנוהי גלידין. כלבוהי לא נבחין. טחנוהי לא טחנין. בי רב אמרי: אדלא אבידנא, בחישנא. תניא, רבי יוסי בר קיסמא אומר: טבא תרי מתלת. ווי לה לחדא דאזלא ולא אתיא. מאי היא? אמר רב חסדא: ינקותא. כי אתא רב דימי אמר: ינקותא — כלילא דוורדא, סבותא — כלילא דחילפא. תנא משמיה דרבי מאיר: דוק בככי ותשכח בניגרי, שנאמר: ״ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו״. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, שרי שקיך ועייל לחמך. עד ארבעין שנין — מיכלא מעלי, מכאן ואילך — משתיא מעלי. אמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא כמה הוי? אמר ליה: כמהכא לגוזניא. אמר ליה: ברחא קרחא בארבעה. אמר ליה: עיקרא שליפא בתמניא. חזייה דלא סיים מסאניה, אמר ליה: דעל סוס — מלך, דעל חמור — בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי — בר איניש. דלא הא ולא הא — דחפיר וקביר טב מיניה. אמר ליה: גוזא גוזא, תלת אמרת לי, תלת שמעת: הדרת פנים — זקן, שמחת לב — אשה, ״נחלת ה׳ — בנים״. ברוך המקום שמנעך מכולם. אמר ליה: קרחא מצוי?! אמר ליה: עיקרא שליפא תוכחה! אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? אמר ליה: סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלש, משים שלום בבית בטל. ״וסגרו דלתים בשוק וגו׳״ — אלו נקביו של אדם. ״בשפל קול הטחנה״ — בשביל קורקבן שאינו טוחן. ״ויקום לקול הצפור״ — שאפילו צפור מנערתו משנתו. ״וישחו כל בנות השיר״ — שאפילו קול שרים ושרות דומות עליו כשיחה. ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד: ״בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע״ — מכאן שדעתן של זקנים משתנות. ״אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה״ — מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות. ״אם אשמע עוד בקול שרים ושרות״ — מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות. אמר רב: ברזילי הגלעדי שקרא הוה. דההיא אמתא דהואי בי רבי בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא. רבא אמר: ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה, וכל השטוף בזמה — זקנה קופצת עליו. תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין — חכמה נתוספת בהם, שנאמר: ״בישישים חכמה ואורך ימים תבונה״. ועמי הארץ כל זמן שמזקינין — טפשות נתוספת בהן, שנאמר: ״מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח״. ״גם מגבוה ייראו״ — שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים. ״וחתחתים בדרך״ — בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים. ״וינאץ השקד״ — זו קליבוסת. ״ויסתבל החגב״ — אלו עגבות. ״ותפר האביונה״ — זו חמדה. רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה דרב. כי מטא להאי קרא, נגיד ואתנח. אמר, שמע מינה בטל ליה חמדיה דרב. אמר רב כהנא, מאי דכתיב: ״כי הוא אמר ויהי״ — זו אשה. ״הוא צוה ויעמוד״ — אלו בנים. תנא: אשה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם — והכל רצין אחריה. ״כי הולך האדם אל בית עולמו״, אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין — כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין — כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו. ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: ״כי הילדות והשחרות הבל״ — דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו. ואמר רבי יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר: ״אך בשרו עליו יכאב״. אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר: ״ונפשו עליו תאבל״, וכתיב: ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״. אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין — הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה, לא היו לו מנחמין,
שבת קנב.