הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קמח:מסכת שבת148b
ואתי לידי סחיטה - ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי: בנכתמא - כיסוי: זימנין דמיפסק כו' - כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא: אין מספקין - כף אל כף משום אבל: מטפחין - על הלב: מרקדין - לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר: אפומא דלחייא - לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר: ואתי לאתויי - חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל"ג: בשבת הוא דאסור - לומר הלויני משום מכתב: הא בחול שרי - ולא חיישינן לרבית ואף על גב דבלשון הלואה קאמר ליה: באתרא דקיץ דמייהו - דככרות לא אתי לידי רבית שאם יוקירו יתן דמיהן: לא ניתנה ליתבע - בב"ד שאין ב"ד נזקקין לה לעולם: בדינא ודיינא - לא לבא לדין ולא לברור דיין ולהטריח את עצמו: השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה - של מוצאי שביעית ללוקחים ובהקפה וקיי"ל שביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ: אם היה חדש - אלול מעובר ועשו ראש השנה שני ימים משמט דיום טוב ראשון של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית ואם לאו הויא לה הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט: ל"ג אי אמרת בשלמא כו' ה"ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט הואיל ואין ב"ד נזקקין לכופו שמוטה היא ועומדת: דחול הוא - שהרי חדש מעובר ולא הוי יו"ט עד למחר הלכך אי לאו דשביעית הוא הוה גבי: אם לאו אינו משמט - אלמא ניתנה ליתבע ומשני מאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל: מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל - בתמיה: רישא - דהלואת שביעית היא אי נמי יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה משמט אני: ואם אמר - לוה אעפ"כ איני חפץ שישמטו יקבל ממנו: דבר השמטה - אפילו מקבל חובו יזכיר לו שמיטה בדבורו: שקיל משכונא - בשעת הלואה מהלואת יו"ט: מערים איערומי - לאחר י"ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו: פסחו בשבת - אם חל י"ד בשבת: וחגיגתו ביו"ט - ביום הקרבתה מותר להקדיש ואע"ג דתנן אלו הן משום שבות אין מקדישין הני כיון דהקרבתן דוחה קדושתן דוחה: בממנה אחרים עמו - כדכתיב (שמות יב ד) במכסת נפשות: על פסחו - שהיה קדוש ועומד מאתמול: אקדושי - מקדיש ליה רועה מע"ש שהרי יודע שזה סומך עליו: עילוי - מעלה בעלמא שיקדישו בעלים: הא - דקתני אין מקדישין בחובות שאין קבוע להן זמן קאי שאין הקרבתן דוחה שבת: מתני' פרפרותיו - מיני מעדנים: אבל לא מן הכתב - אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא: מפיס - לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה: ובלבד שלא יתכוין לעשות כו' - שיהו המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה ע"פ הגורל והמתחייב ע"פ הגורל לקטנה יטלנה ובגמ' מפרש טעמא: חלשים - גורלות: על הקדשים - בין הכהנים: אבל לא על המנות - בגמרא מפרש:
סודרא — אתי לידי סחיטה. נכסייה בנכתמא — זימנין דמיפסק, ואתי למקטריה. הלכך לא אפשר. ואמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן לא מספקין, ולא מטפחין, ולא מרקדין ביום טוב. וקא חזינן דעבדין, ולא אמרינן להו ולא מידי! ולטעמיך, הא דאמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחייא, דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי, והא קא חזינן נשי דמיתיין חצבי ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי! אלא: הנח לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. סבור מינה הני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא — לא. ולא היא, לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא. דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא היא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי. וכן אשה מחבירתה ככרות. בשבת הוא דאסיר, אבל בחול — שפיר דמי? לימא מתניתין דלא כהלל, דתנן: וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתעשנה דמים, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית! אפילו תימא הלל, הא — באתרא דקיץ דמיהו, הא — באתרא דלא קיץ דמיהו. ואם אינו מאמינו. איתמר הלוואת יום טוב, רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע, ורבה אמר: ניתנה ליתבע. רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע: דאי אמרת ניתנה ליתבע — אתי למיכתב. רבה אמר ניתנה ליתבע: דאי אמרת לא ניתנה — לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יום טוב. תנן אם אינו מאמינו — מניח טליתו אצלו: אי אמרת בשלמא לא ניתנה ליתבע — משום הכי מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. אלא אי אמרת ניתנה ליתבע, אמאי מניח טליתו אצלו? ליתן ליה ולתבעיה! אמר: לא בעינא דליקום בדינא ודיינא. מתיב רב אידי בר אבין: השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה. אם היה חדש מעובר — משמט. ואם לאו — אינו משמט. ואי לא ניתנה ליתבע — מאי ״משמט״? שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא. תא שמע מסיפא: אם לאו — אינו משמט. אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע — היינו דקתני ״אינו משמט״. אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע, אמאי אינו משמט? דאי יהיב ליה — שקיל. מכלל דרישא אי יהיב ליה — לא שקיל?! רישא — צריך למימר ליה ״משמט אני״, סיפא — לא צריך למימר ליה ״משמט אני״. כדתנן: המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו: ״משמט אני״. ואם אמר לו ״אף על פי כן״ — יקבל ממנו, משום שנאמר: ״וזה דבר השמטה״. רב אויא שקיל משכונא. רבה בר עולא מיערם איערומי. וכן ערב פסח. אמר רבי יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת, וחגיגתו ביום טוב. נימא מסייע ליה: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו, ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. הכא במאי עסקינן — בממנה אחרים עמו על פסחו, דמעיקרא מיקדש וקאי. והא אנן תנן: אין נמנין על הבהמה בתחילה ביום טוב! שאני הכא, כיון דרגיל אצלו — כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי. והא תני רבי הושעיא: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו! התם נמי, כיון דרגיל אצלו — אקדושי [מקדיש] ליה מעיקרא. והא ״מקדיש״ קתני? הקדש עילוי מדרבנן. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומות ומעשרות, כל אלו — ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת! לא קשיא: כאן בחובות שקבוע להן זמן, כאן — בחובות שאין קבוע להן זמן. מתני׳ מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. ומטילין חלשין על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות.
שבת קמח: