הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סח.מסכת שבת68a
אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת: גמ' עוד כלל אחר - לקמן בפירקין (שבת דף עה:) ולא כלל בו אלא ב' דברים כל הכשר להצניע וכל שאינו כשר להצניע וכאן כלל יותר ומשום הכי קרי להו גדול: וגבי שביעית - בפרק (בנות שוח): גבי מעשר - בפ"ק דמסכת מעשרות: אית ביה אבות - ארבעים חסר אחת שהוצרכו למשכן ותולדות הדומות לכל אחת הויא תולדות דידיה אבות דשביעית זריעה וקצירה וזמירה ובצירה דכתיבן תולדות שאר עבודות שבשדה וכרם כדאמרינן במועד קטן בפ"ק (דף ג.): ולבר קפרא דתנא - בתוספתא דידיה במעשר מאי אבות כו': אלא לאו היינו טעמא - משום אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול: שבת איתא - לאיסור דידה בין בדבר שהיה תלוש מבעוד יום כגון טוחן ולש בין בדבר שמחובר משקדש היום: ואילו שביעית - בדבר שהיה מחובר משקדש שביעית איתא אבל בדבר שהיה תלוש לפני שביעית ליתא: שביעית - נמי איתיה במאכל בהמה דכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כ״ה:ז׳) מעשר ליתיה במאכל בהמה דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר כתיב ורבנן תקון פירות האילן וירק דמאכל אדם כדקתני כל שהוא אוכל כו': איתיה בתאנה וירק - מדרבנן: כל שהוא אוכל כו' - דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו: למעוטי ספיחי סטיס וקוצה - שעומדים לצבע להכי נקט ספיחים דאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ד' וה' שנים שהשרשין מתפשטין בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר והא דנקט הני ולא נקט שאר מינים שאינן ראוין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו לשון רבינו הלוי: סטיס ווישד"א: ומכניסו לקיום למעוטי ירק - כגון לפת וקפלוטות: ואילו מכניסו לקיום ולקיטתו כאחד לא תנן - דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין: מתניתין - דפטר בחד חטאת: בתינוק שנשבה - ולא ידע שבת מעולם: אבל הכיר ולבסוף שכח - הוה ליה כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וחייב על כל שבת ושבת: שהיתה שכוחה ממנו - מעולם: לתני הכיר ולבסוף שכח - דחייב ואע"ג דליכא למימר ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק וכ"ש הא דאיכא למימר שימים שבינתים הוויין ליה ידיעה לחלק:
מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת. גמ׳ מאי טעמא תנא ״כלל גדול״? אילימא משום דקבעי למיתני: ״עוד כלל אחר אמרו״, תנא ״כלל גדול״. וגבי שביעית נמי, משום דקבעי למיתני: ״עוד כלל אחר אמרו״, תנא ״כלל גדול״. והא גבי מעשר, דקתני: ״כלל אחר אמרו״, ולא תני ״כלל גדול״! אמר רבי יוסי בר אבין: שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות — תנא ״גדול״, מעשר דלית בה אבות ותולדות, לא תנא ״כלל גדול״. ולבר קפרא, דתני ״כלל גדול״ במעשר, מאי אבות ומאי תולדות איכא? אלא לאו היינו טעמא, גדול עונשה של שבת יותר משל שביעית, דאילו שבת איתה בין בתלוש בין במחובר, ואילו שביעית בתלוש ליתה במחובר איתה. וגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר, דאילו שביעית איתה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה, ואילו מעשר במאכל אדם איתה במאכל בהמה ליתה. ולבר קפרא דתני ״כלל גדול״ במעשר: גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה, דאילו מעשר איתה בתאנה וירק ואילו פיאה ליתה בתאנה וירק. דתנן, כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום — חייב בפיאה. אוכל — למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. ונשמר — למעוטי הפקר. וגידולו מן הארץ — למעוטי כמיהין ופטריות. ולקיטתו כאחת — למעוטי תאנה. ומכניסו לקיום — למעוטי ירק. ואילו גבי מעשר תנן, כלל אמרו במעשר: כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ — חייב במעשר. ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מתניתין בתינוק שנשבה לבין הגוים, וגר שנתגייר לבין הגוים. אבל הכיר ולבסוף שכח — חייב על כל שבת ושבת. תנן: ״השוכח עיקר שבת״, לאו מכלל דהויא ליה ידיעה מעיקרא?! לא, מאי ״כל השוכח עיקר שבת״ — שהיתה שכוחה ממנו עיקרה של שבת. אבל הכיר ולבסוף שכח מאי — חייב על כל שבת ושבת? אדתני היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, ליתני ״הכיר ולבסוף שכח״, וכל שכן הא! מאי ״היודע עיקר שבת״ — מי שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה.
שבת סח.