הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיא.מסכת שבת111a
הכל מודים - אע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ: דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ - אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין: כורת - שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס: אלא בזקן - שפסק מלידה: והא אמר ר' יוחנן - בפרק מי שאחזו במסכת גיטין: הן הן החזירוני לנערותי - הרפואות האמורות שם למי שאינו בריא בתשמיש ואמר ר' יוחנן לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי לתשמיש אלמא זקן מוליד: אלא באשה - שאינו מצווה בפריה ורביה כדאמרי' ביבמות פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין דרכה של אשה לכבש: מתני' מטבל כדרכו - מאכלו ופתו בחומץ: לא יסוך בהן יין וחומץ - דאין אדם סך אותו אלא לרפואה: אבל לא שמן וורד - לפי שדמיו יקרין ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד: שכן דרכן לסוך בחול - בלא מכה: גמ' קיוהא - יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים: ליכא מכה מרפי - צומת הבשר והשינים נרפים רחוקין זה מזה דשיילצי"ר מתחלצות: לא יגמע ופולט - דמוכח דלרפואה היא: לפני טיבול - לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור הכל יודעין שכבר סעד וטבל כל צרכו: ונימא מדלפני טיבול שרי כו' - דאין לך שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו דהא שמעינן לרבא בפרק י"ט במסכת ביצה דאמר גבי טבילה הואיל בכי האי גוונא דקתני התם דאין מטבילין כלים בשבת ואדם טובל ואמרינן כלים מ"ט לא אמר רבא מפני שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה כמיקר ואמרי' תינח בשבת דשריא רחיצה ביוה"כ דאסור רחיצה והכל יודעין דטובל הוא ומתקן עצמו מאי איכא למימר הא איכא למיגזר אטו מתקן עור צבי ואמר רבא ליכא מידי דאיסור שבת דבשבת לישתרי וביוה"כ ליתסר והואיל ובשבת לא הוה למיסריה ביוה"כ נמי לא גזור עליה: הכא גרסי' הדר ביה רבא מהא - דקודם טיבול ומוקי מתניתין במגמע ופולט כאביי וזו נאמרה תחלה והדר ביה: דילמא מההיא הדר ביה - וסבר דביום הכפורים אסור לטבול ולא אמרינן הואיל וההיא איתמר ברישא: למימרא דרב - בקולי (נ"א בכולי) שבת סבירא ליה כר' שמעון והא אמר כו': האי מסוכרייא - בגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני שאין הנקב שוה:
מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר: ״לא תאפה חמץ״, ״לא תעשה חמץ״. במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר: ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות״, אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן! אלא, להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. ואלא בזקן. והאמר רבי יוחנן הן הן החזירוני לנערותי! אלא באשה. ולרבי יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר: ״ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו״ — מאי איכא למימר? בזקינה, אי נמי בעקרה. מתני׳ החושש בשיניו — לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא. החושש במתניו — לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. ולא שמן וורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם. גמ׳ רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לרבי אבהו: תנן, החושש בשיניו — לא יגמע בהן את החומץ. למימרא דחומץ מעלי לשינים?! והכתיב: ״כחמץ לשינים וכעשן לעינים״! לא קשיא: הא בקיוהא דפרי, הא בחלא. ואיבעית אימא, הא והא בחלא: הא דאיכא מכה, הא דליכא מכה. איכא מכה — מסי, ליכא מכה — מרפי. לא יגמע בהן את החומץ. והתניא: לא יגמע ופולט, אבל מגמע ובולע! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין, מגמע ופולט תנן. רבא אמר: אפילו תימא מגמע ובולע, כאן — לפני טיבול, כאן — לאחר טיבול. ונימא: מדלפני טיבול שרי — לאחר טיבול נמי שרי. דשמעינן ליה לרבא דאית ליה ״הואיל״. דאמר רבא: ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור, הואיל דבשבת שרי — ביום הכפורים נמי שרי! הדר ביה רבא מהך. ממאי דמהך הדר ביה, דילמא מההיא הדר ביה? לא סלקא דעתך, דתניא: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. החושש במתניו כו׳. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה? והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב: האי מסוכרייא דנזייתא
שבת קיא.