הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נח:מסכת שבת58b
ושל דלת טהור - דלת מחובר לבית הוא שהוא חבור לקרקע ואינו כלי לקבל טומאה וזוג העשוי לו בטיל לגביה כדאמרי' בריש פרקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו: של דלת ועשאו לבהמה טמאה - מכאן ולהבא ואע"פ דלא עבד ביה מעשה אלא שחישב עליו ותלאו ותלייה לאו מעשה היא שכל הכלים יורדים לידי תורת טומאה במחשבה שלו: של בהמה ועשאו לדלת טמא - ואפי' מכאן להבא יקבל טומאה שאין חיבורו מעשה עד שישנהו מכמות שהיה: שאין עולין מטומאתן - מתורת טומאה שירדה להן ואע"פ שעדיין לא נטמאו משנמלך עליהן אין עולין מלקבל טומאה אלא בשינוי מעשה: עינבל - בטדי"ל שעשוי בתוכו להשמיע קול: אי מנא הוא - דתכשיט חשיב ליה: עינבל משוי ליה מנא - בתמיה משום העינבל מי הוי תכשיט: אין - עינבל משוי ליה מנא ולא משום תכשיט אלא משום כלי: כל דבר שיבא באש - בכלי מתכות משתעי במעשה מדין: אימא מציעתא - זוג דאדם: מי מקבל טומאה - אפי' דאדם: העושה זגין למכתשת - שמפטמין בה סממנין להקטיר לריח דקיי"ל בכריתות (פ"א ד' ו) שהקול יפה לבשמים: ולעריסה - שהתינוק שוכב בתוכה שקורין בירצ"ה ותולה בו זגין לקשקש כדי שישמע התינוק וישן: ולמטפחות ספרים - כשנושאין אותן לבית הכנסת שהתינוקות של בית רבן קורין שם מקשקשין הזגין והתינוקות שומעין ובאין: ולמטפחות תינוקות - שתולין בצוארן: ניטלו עינבליהם כו' - (אם ניטלו קודם שנטמאו תורת טומאה עליהם ומקבלין טומאה כדמפרש טעמא לקמיה מעיקרא כי אין להם עינבל דקתני טהורין דעדיין לא נגמרה מלאכתן אבל משירדה להם תורת טומאה לא בטל שם כלי מעליהם בנטילת העינבל) ואם ניטל לאחר שנטמאו עדיין טומאתן עליהן דלא הוי ככלי שנשבר ובטל מתורת כלי ליטהר מטומאתו: הדיוט - שאין צריך אומן: הזוג והעינבל חיבור - כשהן יחד הרי הן כלי אחד נטמא זה נטמא זה הזה על זה טהור זה וכיון דקרי ליה חיבור שמע מינה דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו ואף על גב דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדריה לאו שלם הוא: וכי תימא - דהאי חיבור דקאמר הכי קאמר אפי' מפורדים קרינן ליה חיבור ואתא לאשמעי' דאם נתפרדו משנטמאו לא עלו מטומאתן: הא תניא - גבי ההיא: מספורת של פרקים - ששני סכינים שלה מתפרדין: ואיזמל של רהיטני - פלינה של אומנים תריסים שנותנים האיזמל לתוך בין שני עצים העשוין לכך ולאחר מלאכתו נוטלו ומצניעו: חיבור לטומאה - ואם נטמא זה נטמא זה: שלא בשעת מלאכה - הואיל ואין צריכין להיות מחוברין הוו להו כשני כלים ואין חיבור ואף על פי שמחוברין דע"כ שלא בשעת מלאכה דומיא דשעת מלאכה קאמר ובשעת מלאכה מחוברין הן אלמא במחוברין עסקינן וגזרו לחומרא על הטומאה דליהוי חיבור ועל הזאה דלא ליהוי חיבור ומשום הכי קתני חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה לעולם: אלא אמר רבא - לא תימא הואיל והדיוט יכול להחזיר דודאי חד מנא הואי כדקתני בברייתא הזוג והעינבל חיבור וכי מיפרדי הוי כלי שניטל מקצתו ואינו מקבל טומאה העינבל לעצמו אבל הזוג טמא לעצמו דלא בטל ליה מתורת כלי:
דלת — טהור. של דלת ועשאו לבהמה — טמא. של בהמה ועשאו לדלת, אף על פי שחברו לדלת וקבעו במסמרים — טמא, שכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה! לא קשיא: הא דאית ליה עינבל, הא דלית ליה עינבל. מה נפשך: אי מנא הוא, אף על פי דלית ליה עינבל. אי לאו מנא הוא — עינבל משוי ליה מנא?! אין, כדרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא, שנאמר: ״כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש״ — אפילו דבור, יבא באש. במאי אוקימתא — בדלית ליה עינבל? אימא מציעתא: ולא בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, וזה וזה מקבלין טומאה. אי דלית ליה עינבל מי מקבלי טומאה? ורמינהו: העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים ולמטפחות תינוקות, יש להם עינבל — טמאין, אין להם עינבל — טהורין, ניטלו עינבליהן — עדין טומאתן עליהם. הני מילי בתינוק, דלקלא עבדי ליה. אבל גדול — תכשיט הוא ליה, אף על גב דלית ליה עינבל. אמר מר: ניטלו עינבליהן עדין טומאתן עליהן. למאי חזו? אמר אביי: הואיל שההדיוט יכול להחזירו. מתיב רבא: הזוג והעינבל חבור. וכי תימא, הכי קאמר: אף על גב דלא מחבר — כמאן דמחבר דמי. והתניא: מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני — חבור לטומאה ואין חבור להזאה. ואמרינן: מה נפשך, אי חבור הוא — אפלו להזאה, ואי לא חבור הוא — אפילו לטומאה נמי לא! ואמר רבה: דבר תורה, בשעת מלאכה — חבור בין לטומאה בין להזאה. שלא בשעת מלאכה — אינו חבור לא לטומאה ולא להזאה. וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שהיא בשעת מלאכה, ועל הזאה שהיא בשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה. אלא אמר רבא:
שבת נח: