הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נג.מסכת שבת53a
גמ' מתניתין נמי דיקא - לקמן בהאי פירקא: אף באוכף - דאיהו נמי מהני לחממה: ובלבד שלא יקשור לו מסריכן - פוטרא"ל דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי: רצועה תחת זנבו - פושל"א שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים: מהו ליתן מרדעת - ולא לצאת לרה"ר אלא בחצר ומפני הצינה: ה"ג אמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק: איתיביה כו' - כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי: כרביה - רב: טרסקל - סל מלא שעורים תולין לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ: צער - של צינה: מרדעת מותר - דצערא היא הלכך אורחה בהכי ולאו משוי הוא: לשמעתא דרב - דשרי בטרסקל: אבא - חברי כמו אברך אבא למלכא (בראשית מא): שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך (ב"ב דף ד.): והא רב נמי אמרה - דכיון דשרי בטרסקל כ"ש מרדעת: מאי שנא מאוכף - שאסור ליטול וכ"ש להניחו: דנפיל ממילא - כדקתני מוליכו ומביאו לחצר והוא נופל מאליו: כאן לחממה - מרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצינה אבל נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן שנתחממה ע"י משאוי שנשאה מבעוד יום ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי וכו': בזנב שועל - שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין: זהרורית - לנוי: בכיס שלו - שתולין לו באמתו לקבל זוב ולבדוק מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו: בכיס שבדדיהן - לקבל חלב הנוטף אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין: בחסום שבפיה - שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם נוטלין אותה הימנה: בסנדל שברגליה - שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים: קמיע - כתב לרפואת חולי: מומחה - שריפא כבר ג' פעמים: וזה חומר בבהמה מבאדם - קס"ד השתא דאקמיע קאי דאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (שבת ד' סא.) שהאדם יוצא בקמיע מומחה וכל הני דקתני לא תצא הנך דלאו שמירת גופה הוא אלא משאוי וסנדל משום דדילמא מישתליף ואתי לאתויי: אגד שעל גבי המכה - ליכא למימר אתי לאתויי: קשישין שעל השבר - בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר: ובשליא המדולדלת בה - שיצתה מקצתה: ופוקקין לה זוג - אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל שבתוכה: זוג - אישקלי"ט: עינבל - בטדי"ל: ומטיילת - באותו זוג בחצר אבל לא תצא בו לרה"ר כדמפרש לקמן בפרקין (שבת דף נד:) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: מאי לאו - בסייחים גדולים קאמר דצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול מע"ג הקרקע ותולה להן טרסקל לתענוג וקשיא לשמואל: קטנים - ארכובותיהן גבוהין וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ע"ג הקרקע ולאכול:
גמ׳שמואל: והוא שקשורה לו מערב שבת. אמר רב נחמן: מתניתין נמי דיקא, דקתני: אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו. היכי דמי? אילימא שאינה קשורה לו כלל — פשיטא, דילמא נפלה ליה ואתי לאתויי. אלא לאו שאינה קשורה מערב שבת. מכלל דרישא, שקשורה לו מערב שבת. שמע מינה. תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת, ולא באוכף אף על פי שקשור לו מערב שבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף באוכף בזמן שקשור לו מערב שבת, ובלבד שלא יקשור לו מסריכן, ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו. בעא מיניה רב אסי בר נתן מרבי חייא בר רב אשי: מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת? אמר ליה: מותר. אמר ליה: וכי מה בין זה לאוכף? אישתיק. איתיביה: אוכף שעל גבי חמור — לא יטלטלנו בידו, אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו. השתא ליטול אמרת לא, להניח מיבעיא?! אמר ליה רבי זירא: שבקיה, כרביה סבירא ליה, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: תולין טרסקל לבהמה בשבת, וקל וחומר למרדעת. ומה התם דמשום תענוג שרי, הכא דמשום צער — לא כל שכן. שמואל אמר: מרדעת מותר, טרסקל — אסור. אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל. אמר ליה: אי הכי אמר אבא, לא ידע במילי דשבתא ולא כלום. כי סליק רבי זירא, אשכחיה לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת. אמר ליה: יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל. ״אריוך״ מנו — שמואל. והא רב נמי אמרה? אלא שמעיה דהוה מסיים בה: ואין תולין טרסקל בשבת, אמר ליה: יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל. דכולי עלמא מיהת מרדעת מותר, מאי שנא מאוכף? — שאני התם דאפשר דנפיל ממילא. רב פפא אמר: כאן לחממה, כאן לצננה. לחממה, אית לה צערא. לצננה, לית לה צערא. והיינו דאמרי אינשי: חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר לה. מיתיבי: לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהרורית שבין עיניו. לא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחסום שבפיה, ולא סייחים בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים, ולא בהמה בסנדל שברגליה, ולא בקמיע אף על פי שהוא מומחה — וזה חומר בבהמה מבאדם. אבל יוצא הוא באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר, ובשיליא המדולדלת בה, ופוקקין לה זוג בצוארה, ומטיילת עמו בחצר. קתני מיהת: ולא סייחין בטרסקלים שבפיהם לרשות הרבים. לרשות הרבים הוא דלא, הא בחצר — שפיר דמי. מאי לאו, בגדולים ומשום תענוג?! לא, בקטנים ומשום צער: דיקא נמי, דקתני
שבת נג.