הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קמח.מסכת שבת148a
הלכה מחזירין את השבר - סבירא ליה לשמואל מחזירין תנן: אדא דיילא - מנשטר"ל ממונה: גרביה - קח בגדו עד שיבא: אתא - רבה אשכחיה לרב יהודה כו': הא חנא דידן - ממקומנו הוא ולא שמענו זאת מפיו עד הנה: ולאו בדינא גרבתיך - בתמיה שאילו לא באת לא למדנו: שניא ליה ידיה - נשתנית ידו ממקומה אשולשיינ"ר בלע"ז: הכי מאי - היה עושה בענינים הרבה ושואל: בחדא מחיתא מחיתנהו - באריגה אחת ארגתו: היכא דאיתמר - דמתניתין לאו דוקא תנן איתמר: מתני' שואל. שלא יאמר הלויני - מפרש בגמרא: שחל להיות בשבת - ולא נזכר מע"ש לקנות: לאחר יו"ט - ליום שלישי: גמ' הלויני - משמע לזמן מרובה וקיי"ל במסכת מכות (דף ג:) סתם הלואה ל' יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי כדי שלא ישכח: א"ל וכיון דבחול נמי זימנין דבעי למימר הלויני ואמר השאילני ולא קפיד עליה - והויא הלואה: בשבת נמי - כי אמר השאילני סבר דהלואה היא ואתי למכתב ומאי היכר איכא: ה"ג א"ל בשבת כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למכתב: אמרו רבנן - במסכת ביצה: כל כמה דאפשר לשנויי משנינן - דאמרינן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו':
מחזירין את השבר. רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא, אמר ליה: זיל גרביה. אזל גרביה. אתא, אשכחיה דקא דריש: אין מחזירין את השבר. אמר ליה: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה — מחזירין את השבר. אמר ליה: הא חנא דידן, והא שמואל דידן, ולא שמיע לי — ולאו בדינא גרבתיך?! מי שנפרקה ידו כו׳. רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה. אמר ליה: הכי מאי? אסור. והכי מאי? אמר ליה: אסור. אדהכי איתפח ידיה. אמר ליה: מאי תיבעי לך, הא תנן: מי שנפרקה ידו או רגלו — לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא. אמר ליה: ולא תנן: ״אין מחזירין את השבר״, ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה — מחזירין את השבר! אמר ליה: כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו?! היכא דאיתמר — איתמר, היכא דלא איתמר — לא איתמר. הדרן עלך חבית מתני׳ שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו ״הלויני״. וכן האשה מחבירתה ככרות. ואם אינו מאמינו — מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו, ונוטל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. גמ׳ אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא השאילני, ומאי שנא הלויני? אמר ליה: השאילני — לא אתי למיכתב, הלויני — אתי למיכתב. והא כיון דבחול, זימנין דבעי למימר ליה ״הלויני״ ואמר ליה ״השאילני״ ולא קפיד עילויה — ואתי למיכתב, בשבת נמי אתי למיכתב! אמר ליה: (בחול, דלא שנא כי אמר ליה ״הלויני״ לא שנא כי אמר ליה ״השאילני״, לא קפדינן עילויה — אתי למיכתב.) בשבת כיון ד״השאילני״ הוא דשרו ליה רבנן, ״הלויני״ לא שרו ליה — מינכרא מילתא, ולא אתי למיכתב. אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מכדי אמרו רבנן: כל מילי דיום טוב כמה דאפשר לשנויי משנינן, הני נשי דמליין חצבייהו מיא, מאי טעמא לא משנין? משום דלא אפשר: היכי לעביד? דמליין בחצבא רבא, לימלו בחצבא זוטא — הא קא מפשו בהילוכא. דמליין בחצבא זוטא, לימלו בחצבא רבא — קא מפשו במשוי.
שבת קמח.