הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יח:מסכת שבת18b
דמפקרא להו אפקורי - אע"ג דאמר בנדרים (דף מה.) דבעינן הפקר בפני ג' הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם: לא ימלא נחתום כו' - כדמסיק גזירה שמא יחתה אף ע"פ שיש שהות הרבה להתחמם חיישינן שמא יצטנן לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות: גזירה שמא יחתה - ואם תאמר מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה ויש לומר דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה שאין דבר מפסיק בינו לגחלים: ביורה עקור' וטוחה - ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך להגיס כמו לחתות ועוד דשמא מיהדק טפי: דילמא מגיס בה - והוי צובע: בשיל ולא בשיל אסור - צ"ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה: האי בישרא דגדיא ושריק - מפרש בה"ג דמכאן ואילך איירי בצלי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה ולקמן בפרקין נמי מייתי לה אמשלשלים את הפסח ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפי' בחייא כיון דמיירי בצלי ראוי לאוכלה בלילה ואתי לחתויי: התם בבשרא אגומרי - וא"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין הפת בתוך התנור (דף יט.) ועוד משלשלין את הפסח אמרי' מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן כדמפרש לקמן (שבת דף כ:) והא בלאו הכי נמי שרי ויש לומר דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגיא דלעיל דקאמר כיון דקשי ליה זיקא לא מגלה לה לא אתיה כוותיה וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה דזריזין הם דמשני האי מנתח פי' וקשי ליה זיקא והאי לא מנתח ולרב אשי אפי' היכא דלא קשי ליה זיקא שרי: ולא ישאילנו כו' אלא כדי שיגיע לביתו - לא מיירי בכלים דאסור לב"ש משום שביתת כלים דאפילו ברביעי או בחמישי נמי אלא כגון חלוק ושאר דברים וטעמא משום הוצאה ונראה כשלוחו כדפ"ה:
מוגמר וגפרית מ"ט שרו - הא מנחי בכלים: כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא - ולא בכלי: גיגית - שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב"ש: בדמפקר להו - לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן: עססיות ותורמסין - מיני קטניות וצריכין בישול יותר: בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת שבת: יחתה בגחלים - למהר בישולן: סליק בהו קוטרא - של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית: לא מגלי - משטח פי תנור וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים: לגזור - שמא יחתה בגחלים: עקורה - מעל האור: מגיס - מהפך בה ובמבושל הוי בישול: וטוחה - מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומידכר: והשתא דאמר מר - דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה: האי קדר' חייתא שפיר דמי - להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן: ובשיל שפיר דמי - מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי: שדא ביה גרמא חייא - דלאו דעתיה למיכליה לאורתא: גדיא - קשי ליה זיקא: שריק - פי התנור בטיט סביב כיסוי אינו מוכן לחתות: ברחא - איל גדול לא קשיא ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות: דגדיא ולא שריק - איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא: בבשרא אגומרי - שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות: לא ישאלנו - שאלה דבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה: אלא כדי שיגיע - הנכרי לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידיה קטרח מחמירין ב"ש דמיחלף בשלוחו: בית הסמוך לחומה - של עיר אחרת שהנכרי דר שם שהרי יכול להניחו שם: מפתח ביתו - של ישראל: הן הן דברי כו' - לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא כו':
וגפרית מאי טעמא שרו בית שמאי? התם מנח אארעא. גיגית ונר וקדרה ושפוד מאי טעמא שרו בית שמאי? דמפקר להו אפקורי. מאן תנא להא דתנו רבנן: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם נתנן — למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו: לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן — למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. לימא בית שמאי היא ולא בית הלל? אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים. אי הכי מוגמר וגפרית נמי לגזור! התם לא מחתי להו, דאי מחתי סליק בהו קוטרא, וקשי להו. אונין של פשתן נמי ליגזור! התם, כיון דקשי להו זיקא, לא מגלו ליה: צמר ליורה ליגזור! אמר שמואל: ביורה עקורה. וניחוש שמא מגיס בה! בעקורה וטוחה. והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חייתא שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא. מאי טעמא? — כיון דלא חזי לאורתא, אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי גחלים. ובשיל — שפיר דמי. בשיל ולא בשיל — אסיר. ואי שדא ביה גרמא חייא — שפיר דמי. והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלו ליה, האי בשרא דגדיא ושריק — שפיר דמי. דברחא ולא שריק — אסיר. דגדיא ולא שריק, דברחא ושריק — רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסר. ולרב אשי דשרי, והתניא אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום! התם דברחא ולא שריק. איכא דאמרי: דגדיא בין שריק בין לא שריק — שפיר דמי. דברחא נמי ושריק — שפיר דמי. כי פליגי דברחא ולא שריק — דרב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר. ולרב אשי דשרי, והתניא אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום! התם בבשרא אגומרי. אמר רבינא: האי קרא חייא — שפיר דמי, כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. בית שמאי אומרים אין מוכרין. תנו רבנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו. ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. רבי עקיבא אומר: כדי שיצא מפתח ביתו. אמר רבי יוסי ברבי יהודה: הן הן דברי רבי עקיבא, הן הן דברי בית הלל — לא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל. תנו רבנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלו — מותר למוכרו. רבי יהודה אומר:
שבת יח: