הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קלב:מסכת שבת132b
ועבודה - חמורה היא שדוחה שבת בתמידין ומוספין וקרבנות צבור שזמנם קבוע: מילה דוחה אותה - את הצרעת כדתניא לקמן ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: ומה או אינו דקאמר - דמשמע או אינו כן כמו שאמרנו אלא אפי' מילה נמי בכלל מחלליה מאי קשיא ליה דקא הדר ביה: הדר אמר - תנא לנפשיה ממאי דצרעת חמורה משבת דתימא ק"ו: דילמא שבת חמורה כו' - דהאי דצרעת דוחה עבודה ממאי דמשום חומרא דצרעת היא דילמא הא דלא אמרינן ליה יקוץ משום דגברא דלא חזי הוא כדלקמן דאי נמי קייץ מחוסר טבילה והערב שמש והיום לא יעבוד וטבול יום דמצורע כמצורע הילכך מחלליה מות יומת אפילו במילה ועל כרחך שמיני ימול תדחה אצל שאר ימים: בין שלא בזמנה - כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא: בשר - ריבויא הוא ולדרשה: ה"ג ל"א מאי טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה - מ"ט מילה דוחה צרעת דאתי עשה דימול ודחי לא תעשה דהשמר לך דהכי קי"ל בפ"ק דיבמות (דף ג:) דאתי עשה ודחי לא תעשה: האי עשה ולא תעשה הוא - השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו (דברים כ״ד:ח׳) היינו עשה: תינח גדול - בר עונשין דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו (בראשית י״ז:י״ד) והאי בבר עונשין משתעי מדמחייב ליה כרת וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כתיב ביה בשר וביום השמיני ימול בשר ערלתו: בינוני - כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר (קדושין דף כט.): אתיא מביניא - הצד השוה שבהן שנימולו ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול וידחה הצרעת: לא צריכא קרא כו' - וכי אתיא קרא לשלא בזמנה של בינוני: דגברא לא חזי - קס"ד מפני שהוא טמא והיינו דפריך ויקוץ ויטהר ויעבוד: מחוסר טבילה - ולא חזי לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתא לעבודה קמן לא מדחי: נגעים טהורין - כגון בהק ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בסיפרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מניין ת"ל ככל אשר יורו: אלא אמר רב אשי - הא דאמרינן שבת חמירא מצרעת אע"ג דדחייה צרעת לעבודה לאו חומרא דידה הוא אלא היינו טעמא כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דבשעת קציצה דמיעקר לאו מקיים עשה וכן ציצית דכלאים בשעת לבישה מיעקר לאו ומקיים עשה אבל צרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה הילכך מידחיא עבודה ממילא ולאו חומרא דצרעת הוא:
דוחה את השבת — מילה דוחה אותה. שבת שנדחית מפני העבודה, אינו דין שתהא מילה דוחה אותה? ומאי ״או אינו״ דקאמר — הדר אמר: וממאי דצרעת חמורה? דילמא שבת חמורה, שכן יש בה עונשין ואזהרות הרבה. אי נמי: וממאי משום דחמירא צרעת היא, דילמא משום גברא הוא דלא חזי. ומה אני מקיים ״שמיני ימול״ — חוץ משבת. תלמוד לומר: ״ביום״ — אפילו בשבת. תנו רבנן: מילה דוחה את הצרעת, בין בזמנה בין שלא בזמנה. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. מנהני מילי? דתנו רבנן: ״ימול בשר ערלתו״, ואף על פי שיש שם בהרת, יקוץ. ומה אני מקיים ״השמר בנגע הצרעת״ — בשאר מקומות חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים ״ימול בשר ערלתו״ — בזמן שאין בה בהרת. תלמוד לומר: ״בשר״, ואף על פי שיש שם בהרת. אמר רבא: האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה ולבסוף מאי קשיא ליה? הכי קאמר: ״ימול בשר ערלתו״ — ואף על פי שיש [שם] בהרת, ומה אני מקיים ״השמר בנגע הצרעת״ — בשאר מקומות חוץ ממילה. אבל מילה דוחה את הצרעת, מאי טעמא? דאתיא מקל וחומר: ומה שבת חמורה, מילה דוחה אותה, צרעת לא כל שכן. ומאי ״או אינו״ דקאמר — הדר קאמר: ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא, שכן דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת! תלמוד לומר: ״בשר״ — ואף על פי שיש שם בהרת. לישנא אחרינא. מילה דוחה את הצרעת, מאי טעמא? דאתי עשה ודחי לא תעשה. ומאי ״או אינו״ דקאמר — הדר קאמר: אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה — לא תעשה גרידא, האי עשה ולא תעשה הוא. ומה אני מקיים ״ימול בשר ערלתו״ — בזמן שאין בה בהרת, תלמוד לומר: ״בשר״ — ואף על פי שיש שם בהרת. תינח גדול, דכתיב ביה ״בשר״. קטן נמי, כתיב ביה ״בשר״. בינוני מנלן? אמר אביי, אתיא מביניא: מגדול לא אתיא, שכן ענוש כרת. מקטן לא אתיא, שכן מילה בזמנה. הצד השוה שבהן — שכן נימולין ודוחין את הצרעת, אף כל שנימולין — דוחין את הצרעת. רבא אמר: מילה בזמנה דוחה לא צריכא קרא, מקל וחומר אתיא: ומה שבת דחמירא דוחה — צרעת לא כל שכן. אמר ליה רב ספרא לרבא: ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא, שכן דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת! התם, לאו משום דחמירא צרעת, אלא משום דגברא הוא דלא חזי. אמאי: ויקוץ בהרתו ויעבוד! מחוסר טבילה הוא. תינח נגעים טמאים. נגעים טהורים, מאי איכא למימר? אלא אמר רב אשי: היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה — כגון מילה בצרעת, אי נמי ציצית וכלאים, דבעידנא דמתעקר לאו — קא מוקים עשה. הכא, בעידנא דמתעקר ללאו — לא קא מוקים עשה. והא, דרבא ורב ספרא
שבת קלב: