הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קכא.מסכת שבת121a
טבילה בזמנה מצוה - דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כ״ג:י״ב): לאו מצוה - ואי לא משכח גמי האידנא לישתהי עד למחר ולמ"ד לאו מצוה קרא עצה טובה קמ"ל כדי שיעריב שמשו ביום לאחר טבילה שאם ימתין לטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת: הזב והזבה כו' - ברייתא זו אצל יוה"כ שנויה בתוספתא דיומא (פ"ד): הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טובלין ביום - משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם וטעמא בפ"ב דמגילה (דף כ.) מקרא דביום השביעי מקצת שביעי ספירה ואם חל שביעי שלהם ביוה"כ טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב: נדה ויולדת - טובלות כדרכן בלילי יוה"כ אם חל שביעי שלהם בערב יוה"כ שאינה יכולה לטבול ביום ז' דכתיב בה תהיה בנדתה בהוייתה תהא כל ז' (פסחים דף צ:): בעל קרי - שצריך טבילה לדברי תורה מדברי סופרים ואפי' אין אוכל טהרות לבו ביום: ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה - אם ראה קרי לאחר שהתפלל תפלת מנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול ויתפלל תפלת ערבית ותפלת נעילה נמי ס"ל שיכול להתפלל בלילה כרב דאמר (יומא דף פז.) תפלת נעילה פוטרת של ערבית: טובל כל היום כולו - ואע"פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה לאחר שהתפלל תפלת המנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול לתפלת ערבית אפ"ה טובל ביו"כ מבעוד יום אע"פ שאסור ברחיצת הרשות דטבילה בזמנה מצוה: אין צריך לטבול - ביום משום זמן טבילה דלאו מצוה לטבילה בזמנה: דייה לטבילה שתהא באחרונה - במסכת נדה בפרק המפלת גבי אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מתי ילדה דמצרכינן לה ל"ה טבילות לספק ד' טבילות שעליה טבילת זכר לז' או טבילת נקבה לשבועיים ובלילה או שמא יולדת זכר בזוב וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה או יולדת נקבה בזוב היתה ומשום דלא ידעינן מתי ילדה ואימתי מטי זמן טבילה דידה מצרכינן לה טבילה כל לילה וכל יום שיש לספוקי בזמן טבילתה ופליג ר' יוסי ברבי יהודה עלה ואמר דייה לטבילה שתהא באחרונה לסוף ספורים של נקבה דהיינו לסוף שלש שבועים שאם ילדה נקבה בזוב טמאה שבועיים ללידתה וז' נקיים בשביל הזיבה ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה: מתני' אין אומרים לו כבה - רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות: ולא תכבה - אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה: שאין שביתתו - של נכרי עליהן דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו: גמ' כבה הוא דלא אמרינן ליה - שעושהו שלוחו ממש: הא כל המכבה אינו מפסיד כו' - ונכרי מדעתיה דידיה עביד שריא: אל תכבה הוא דלא אמרינן ליה - שאינו צריך למחות בידו ומיהו גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר נמי לא משתרי דאי גילוי דעתא שרי למה ליה למיתני סיפא אין צריך למחות: אלא מהכא ליכא למישמע מיניה - דודאי מתניתין לאו כולה דוקא אלא חדא מינייהו דוקא או רישא או סיפא ותנא אידך אטו ההיא ולא ידעינן הי מינייהו דוקא דנגמר מיניה: גיסטרא - שלטון: אפטרופוס - ממונה על ממונו: שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו - ותקשי לר' יוחנן דאמר ביבמות (דף קיד.) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת דבר טלי' וטליתא ליטיילי התם דאי משכחי להו מייתי להו: על דעת אביו - בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו: נכרי אדעתיה דנפשיה עביד - ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד: מתני' כופין קערה - של חרס: על גבי הנר - ובלבד שלא יכבה ואע"פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת הא אותבינן מינה (דף מג.) לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ושנייה בצריך למקומו: מעשה בא - כפיית כלי על עקרב: בערב - מקום: חוששני לו מחטאת - כיון דלא היה עקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו וחוששני לומר חייב חטאת הוא:
בזמנה לאו מצוה ומהדרינן, ורבי יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן. וסבר רבי יוסי טבילה בזמנה מצוה? והתניא: הזב והזבה, המצורע והמצורעת, בועל נדה וטמא מת, טבילתן ביום. נדה ויולדת — טבילתן בלילה. בעל קרי — טובל והולך כל היום כולו. רבי יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול! ההיא, רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: דייה טבילה באחרונה. מתני׳ גוי שבא לכבות — אין אומרים לו ״כבה״ ו״אל תכבה״, מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות — אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן. גמ׳ אמר רבי אמי: בדליקה התירו לומר ״כל המכבה אינו מפסיד״. נימא מסייע ליה: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו ״כבה״ ו״אל תכבה״ מפני שאין שביתתו עליהן. ״כבה״ הוא דלא אמרינן ליה, הא ״כל המכבה אינו מפסיד״ — אמרינן ליה. אימא סיפא, ״אל תכבה״ לא אמרינן ליה, ו״כל המכבה אינו מפסיד״ נמי לא אמרינן ליה. אלא מהא ליכא למשמע מינה. תנו רבנן: מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות, מפני שאפטרופוס של מלך היה, ולא הניחן מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין, ולאפרכוס שבהן — חמשים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: לא היה צריך לכך, שהרי שנינו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו ״כבה״ ו״אל תכבה״. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. שמעת מינה קטן אוכל נבלות, בית דין מצווין עליו להפרישו. אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו. דכוותה גבי גוי, דקא עביד לדעתיה דישראל — מי שרי?! גוי לדעתיה דנפשיה עביד. מתני׳ כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת. גמ׳ רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן נשיקיא. לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא
שבת קכא.