הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קמט:מסכת שבת149b
וכדברי (בית) הלל - דחייש שמא יוקירו חיטי בהלואת ככרות אף משום רבית: בניו ובני ביתו נמי - ליחוש לרבית וכל הני: בניו ובני ביתו - הסמוכים על שלחנו דכיון דהכל משלו אין כאן רבית: להלוות - משלו: להטעימן טעם רבית - שידעו כמה קשה אלמא כיון דמשלו הוא אין כאן איסור רבית והלכך גבי מדה ומשקל ומנין נמי לאו קפידא הוא אלא להשוותם בלא קנאה: אי הכי מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי - דמוקמינן טעמא לקמן משום קוביא ואפי' בחול אסור וכיון דהכל משלו אמאי אסור להטעימן טעמא קוביא בעלמא הוא: מאי טעמא מותר - ולא חייש לקוביא: כדרב יהודה אמר רב - דלהטעימן בעלמא הוא: עם אחר לא כדרב יהודה אמר שמואל - דכיון דמקפידין עוברין משום מדה ומשקל ומנין: משום קוביא - דגזל הוא דאסמכתא לא קניא והא אסמכתא דסמיך על הגורל אם יפול גורל אמנה הגדולה אזכה בה ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק ואילו יודע מתחלה שכן לא היה מתרצה: של חול - של קדשים של אתמול: כמריבי כהן - ככהנים אלו שהם בעלי מריבה: אפי' דחול נמי - לישתרי להו להפיס ביו"ט כי היכי דלא לינצו: זה בכה - אני אפתנו בכה: שבעת קלון - בנבוכדנצר משתעי שהיה מטיל משכב זכור על המלכים וכשהגיע יומו של צדקיהו נמשכה ערלתו ג' מאות אמה והיינו שבעת קלון: חדא דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב - שפיר מצית לאוקמי כוליה בנבוכדנצר וה"ק שתה גם אתה כאותם שהיית מקלה אותן והערל והתערל והתגנה: בשעה שעשה לו כו' - לקמן היא מדקאמר לאותו צדיק ש"מ אנוס היה: ענוש לצדיק לא טוב - צדיק המעניש לא טוב וכיון דאינו טוב הרי הוא רע: וכתיב לא יגורך רע - אלמא אינו נכנס במחיצתו: חולש על גוים - בנבוכדנצר כתיב: ושעירים ירקדו שם - ולא אנשים ובשביל הבריות מסתלקין המזיקין ונמצא מבטל גזירת המלך: המסיבה - מלכים שהיו מסובין ויושבין לפניו: גם אתה חולית כמונו אלינו וגו' - ביורדי גיהנם כתיב דכתיב לעיל מיניה שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך וגו': חולית כמונו אלינו נמשלת - לשון ממשלה: נעמת - סבור אתה להיות בנועם מן האחרים:
בית הלל אף משום רבית. אי הכי בניו ובני ביתו נמי! בניו ובני ביתו היינו טעמא — כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית. אי הכי, מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי! אין הכי נמי, וחסורי מיחסרא והכי קתני: מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה. מאי טעמא? — כדרב יהודה אמר רב. עם בניו ועם בני ביתו — אין, עם אחרים — לא. מאי טעמא? כדרב יהודה אמר שמואל. מנה גדולה כנגד מנה קטנה — אף בחול לאחרים אסור. מאי טעמא? — משום קוביא. מטילין חלשין על וכו׳. מאי ״אבל לא על המנות״? אמר רבי יעקב בריה דבת יעקב: אבל לא על המנות של חול ביום טוב. פשיטא! מהו דתימא: הואיל וכתיב ״ועמך כמריבי כהן״, אפילו מנות דחול נמי. קא משמע לן. ואמר רבי יעקב בריה דבת יעקב: כל שחבירו נענש על ידו — אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. מנלן? אילימא משום דכתיב: ״ויאמר ה׳ מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה אמר בכה. ויצא הרוח ויעמוד לפני ה׳ ויאמר אני אפתנו וגו׳ ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן״, ואמרינן: מאי ״רוח״, אמר רבי יוחנן: זה רוחו של נבות. ומאי ״צא״ אמר רב: צא ממחיצתי. ודילמא התם היינו טעמא, דכתיב ״דובר שקרים לא יכון״?! אלא מהכא: ״שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל וגו׳״. ״שבעת קלון מכבוד״ — זה נבוכדנצר. ״שתה גם אתה והערל״ — זה צדקיה. חדא, דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב. ועוד: צדקיה צדיקא מאי הוה ליה למיעבד ליה, דאמר רבי יהודה אמר רב: בשעה שבקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך וכו׳. אלא מהכא: ״גם ענוש לצדיק לא טוב״, אין ״לא טוב״ אלא רע, וכתיב: ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״ — צדיק אתה ה׳ ולא יגור במגורך רע. מאי משמע דהאי ״חלשים״ לישנא דפורא הוא? — דכתיב: ״איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים וגו׳״, אמר רבה בר רב הונא: מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה בן יומו של משכב זכור. וכתיב: ״כל מלכי גוים כולם וגו׳״, אמר רבי יוחנן: שנחו ממשכב זכור. ואמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה, שנאמר: ״נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה״, מכלל דעד השתא לא הוה רנה. ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בביתו של אותו רשע, שנאמר: ״ושעירים ירקדו שם״. ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש אותו רשע, לעשות לאותו צדיק כך, נמשכה ערלתו שלש מאות אמה, והיתה מחזרת על כל המסיבה כולה. שנאמר: ״שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל״, ערל בגימטריא שלש מאות הוי. ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שירד אותו רשע לגיהנם רעשו כל יורדי גיהנם, אמרו: שמא למשול עליהם הוא בא, או ליחלות כמותם הוא בא? שנאמר: ״גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת״, יצתה בת קול ואמרה: ״ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים״. ״איך שבת נוגש שבתה מדהבה״, אמר רבי יהודה אמר רב: שבתה אומה זו שאמרה
שבת קמט: