הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קכא:מסכת שבת121b
גמ' אייתו להו פורייתא - מטות לישב עליהן: לא אייתו ליה - והושיבוהו לארץ: מפני קטן - שלא יטפח בו ויתלכלך: א"ל - רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין: והלא מוכנת לכלבים - ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל: דלא חזיא מאתמול - שהיום נולדה: נהרות המושכים כרגלי כל אדם - משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע"פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה"נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים: א"ל ר' אבין - ואלא היכי אתנייה: צואה של תרנגולים - דלא חזיא לכלבים ושל קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין: תיפוק ליה דגרף של רעי הוא - דמאיס ולפנייה דהא קי"ל במסכת ביצה גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה: וכי תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא אין - הא דקי"ל מותר להוציאו משום דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו במנא רמי: באספרמקי - בשמים: בצוציתיה - בזנבו אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה: ומשני באשפה - דלא רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא: קטן באשפה מאי בעי - סתם אשפה ברה"ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא מיכסי ליה בשביל קטן: ומשני בחצר - דשכיח קטן התם קס"ד בחצר דלאו אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא ומשני באשפה שבחצר: כל המזיקין - ההורגין: נהרגין בשבת - וקס"ד אפי' אין רצין אחריו ומשום דס"ל כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור: (נהרגין בשבת - אפי' אין רצין אחריו) משום דס"ל דסתמן הורגין הן: האמר חייב עליה - והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש: ומאן לימא לן כו' - דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה: אנא תנינא לה - במתניתא דידי ואנא אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן לוי: ואנא מתרצנא לה - דלא תיקשי כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא: ודברי הכל - ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין אחריו ור' שמעון: אין רוח חסידים נוחה הימנו - דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה: נוחה - עריבה אין מתרצין במעשיו: אמר ליה - רבא לתנא: ואותן חסידים - השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן: שלימתינהו לכולהו - הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה: שנזדמנו לו להורגן - לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי: לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו - והראה לו הקב"ה שחטא אלא שנעשה לו נס: בנישופין בו - בכה"ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו נישופין כך דרך הנחש עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס: ניותי - על שם מקומו וישראל היה: דשפיר עביד - וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו: או לא - וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא: צרעה אני הורג - בשבת לכלות מזיקין ואף על פי שאינה מועדת כאלו: לא כל שכן - אלמא שפיר עביד: דילמא לפי תומו - לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור: רוק דורסו לפי תומו - שאין מתכוין למרח ולאשווי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי משום מאיסותא: הוה שדי רוקא - היה רוק מוטל לפניהם ושבת היתה: פמוטות - מנורות ולא של חוליות היו:
להו פורייתא, לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה. אשכחיה מתני ליה לבריה: ועל צואה של קטן מפני קטן. אמר ליה: אבין שטיא מתני שטותא לבניה, והלא היא עצמה מוכנת לכלבים! וכי תימא דלא חזיא ליה מאתמול — והתניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין — הרי הן כרגלי כל אדם. ואלא היכי אתנייה? אימא: על צואה של תרנגולים מפני קטן. ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי! וכי תימא: גרף של רעי אגב מנא — אין, איהו גופיה — לא, והא ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו: נקטוה בצוציתיה ואפקוה! באשפה. וקטן באשפה מאי בעי ליה? בחצר. חצר נמי, גרף של רעי הוא! באשפה שבחצר. ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף: חמשה נהרגין בשבת, ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. מני? אילימא רבי יהודה — הא אמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. אלא לאו רבי שמעון, והני הוא דשרי, אחריני — לא! אמר רבי ירמיה: ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא? דילמא משבשתא היא? אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה, ואותיבנא לה, ואנא מתריצנא לה: ברצין אחריו, ודברי הכל. תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת — אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמר ליה: ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם. ופליגא דרב הונא. דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא, אמר ליה: שלימתינהו לכולהו? תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן — בידוע שנזדמנו לו להורגן. לא הרגן — בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בנישופין בו. אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל אחד בבית המדרש, ועמד ניותי אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו! איבעיא להו: ״פגע בו כיוצא בו״ דשפיר עבד, או לא? תא שמע, דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו יתבי אקילעא דבי רבי ינאי. נפק מילתא מבינייהו, בעו מיניה מרבי ינאי: מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו: צירעה אני הורג, נחש ועקרב — לא כל שכן?! דילמא לפי תומו. דאמר רב יהודה: רוק דורסו לפי תומו. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב דורסו לפי תומו. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוו מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי. אייתיוה, קא מצערי ליה. הוה שדי רוקא. אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא סחיפו עלויה, אמר להו: לא צריכיתו, הכי אמר רבי יהודה: רוק דורסו לפי תומו. אמר להו: צורבא מרבנן הוא, שבקוה. אמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי חנינא: פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת, אמר ליה רבי זירא: בניטלין בידו אחת, או בשתי ידים?
שבת קכא: