הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נא.מסכת שבת51a
לא משום כלאים - דאין זו שתילה: ולא משום מעשר - דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטה מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא ניתוסף: וניטלין בשבת - שאוחזה במקצת עליה המגולין ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו וה"ה לסליקוסתא: מתני' לא יכסנו משתחשך - הא פרישנא טעמא בפ"ב (דף לד.) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח: ממלא הקיתון - של צונן: ונותן לתוך הכר - שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם: גמ' מותר להטמין את הצונן - מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו: אי ממתני' הוה אמינא הני מילי - כגון מים צוננין שאין דרכן להטמין תחת כר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למיגזר: אבל דבר שדרכו להטמין - לחמם כגון תבשיל אימא לא יטמיננו מפני החמה: התיר להטמין את הצונן - מפני החום: ממלא מקום אבותיו - גדול כאביו: היה כפוף ויושב לפני רבי - מפני כבוד הנשיאות ולא היה מורה לפניו אע"פ שגדול הימנו: כבר הורה זקן - גדלו ונשאו עליו: אטמין לי צונן - בשבת: ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה - שהחמן נחתום נכרי ובחול ולאשמועינן דאין בהן משום בשולי נכרים: כרבוותיה - כרבותיו: אדם חשוב שאני - שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר: אין טומנין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל - וכדאמרן שמא ימצא קדרתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת אבל אם בא להוסיף כיסוי על כיסוי משחשיכה מוסיף: גלופקרא - קו"ט ויש בו הבל יותר מן הסדינין ונוטל את הגלופקרא בימות החמה אם ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי: וכן היה רשב"ג - מיקל קולא אחריתי בהטמנה: לא אסרו - להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח: אבל מפנה הוא ממיחם למיחם אחר ומטמין זהו לשון התוספתא והיינו נמי פינהו ממיחם למיחם מותר דהשתא ליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי קא מיקר להו במתכוין ארתוחי מרתח להו בתמיה: טמן - הקדרה בדבר הניטל מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן: וכיסה - על פיה נמי דבר המוכן כגון כלי: או שטמן בדבר שאינו ניטל - וכיסה בדבר הניטל: הרי זה נוטל ומחזיר - דהואיל והכיסוי ניטל מגלה הקדרה ואוחזה אבל טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או אפי' טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה ואם תאמר יפנה סביבותיה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כי ההיא דתנן לקמן (פרק נוטל דף קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו:
משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשר, וניטלין בשבת! תיובתא. מתני׳ לא כסהו מבעוד יום — לא יכסנו משתחשך. כסהו ונתגלה, מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת. גמ׳ אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן. אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן? תנינא: ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת! אמר ליה אביי: טובא קמשמע לן, דאי ממתני׳ הוה אמינא הני מילי — דבר שאין דרכו להטמין, אבל דבר שדרכו להטמין לא — קמשמע לן. אמר רב הונא אמר רב: אסור להטמין את הצונן. והתניא: רבי התיר להטמין את הצונן! לא קשיא, הא מקמיה דלישמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי, הא לבתר דלישמעיה. כי הא דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר: כבר הורה זקן. אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה. שאילו רבי יוסי קיים, היה כפוף ויושב לפני רבי. דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי דממלא מקום אבותיו הוה, וכפוף ויושב לפני רבי, וקאמר: כבר הורה זקן. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: אטמין לי צונן, ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שמע רבי אמי ואיקפד. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד? כרבוותיה עביד — חדא כרב, וחדא כשמואל. כשמואל — דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן. כרב — דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שהוא נאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בשולי גוים. (הוא) סבר אדם חשוב שאני. תנו רבנן: אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אם בא להוסיף — מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא אסרו אלא אותו מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם — מותר. השתא אוקורי קא מקיר להו, ארתוחי קא מרתח להו?! טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או טמן בדבר שאינו ניטל בשבת וכיסה בדבר הניטל בשבת — הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת או שטמן בדבר הניטל בשבת, וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר. ואם לאו —
שבת נא.