הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קלג.מסכת שבת133a
תנאי היא - דאיכא דנפקא ליה מילה בזמנה מק"ו כרבא וכי אתא קרא לשלא בזמנה ואיכא דלא נפקא ליה בק"ו ואיצטריך למילה בזמנה כרב ספרא ושלא בזמנה אתיא מביניא: לרבי יהודה - רבי יאשיה דמצריך קרא להכי כרבי יהודה סבירא ליה: מודה ר' שמעון בפסיק כו' - הילכך אי לא רבי קרא לא עבדי: סברה - נתן בה דעתיה וקבל ממנו: ה"ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו - ואינו צריך להזהר מלדחות סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתיפו: ואם עברה - הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו: ואביי אליבא דר' שמעון - מעיקרא מקמי דסברה האי בשר מאי עביד ליה: באומר לקוץ - גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר: קטן - דלא ידע לכווני מאי איכא למימר ועל כרחיך בתרוייהו כתיב בשר כדאמרי' לעיל ובשר דכתיב גבי קטן ביום השמיני ל"ל: באומר אבי הבן לקוץ - דמתכוין לטהרו והוא מוזהר דלא ליעבד בידים ובמתכוין: ואי איכא אחר - שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ואע"ג דרבייה קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו לר' שמעון דהא אחר לא מיכוין ולא עבר ואמר ריש לקיש כו' ורבויא למאי אתא: שאין תלמוד לומר עד בקר - תניינא והנותר ממנו עד בקר דמצי למכתב והנותר באש תשרפו אלא אשריפה קאי והכי קאמר והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בקר ראשון כשיבא בקר שני שהוא חולו של מועד תשרפו אבל בי"ט לא אלמא מידי דחול לא עבדינן בי"ט ופסח קרבן י"ד בניסן הוא שהוא חול ומילה שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא דבשבת זו לא היה זמנה: ולא עולת חול בי"ט - אברי תמיד של עי"ט אין קרבין בי"ט ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול בי"ט דמי: דאתיא בק"ו - שתדחה ומה צרעת שדוחה עבודה מילה שלא בזמנה דוחה אותה כדאמרינן לעיל שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שמילה שלא בזמנה דוחה אותה להכי איצטריך לבדו: ואין עשה - דמילה דוחה לא תעשה ועשה אבל בזמנה איתרבי מביום אפילו בשבת: גבי פסח - כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע"ש כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: וצריכא - למימר בתרוייהו הלכה כר"ע דמכשירין לא דחו: מילה בזמנה ליכא כרת - דקטן לאו בר עונשין הוא ואבוה לא מיחייב עליה כרת: מתני' מוהלין - חותך את הערלה: ופורעין - את העור המכסה ראש הגיד: ומוצצין - את הדם ואף על גב דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי המציצה: איספלנית - תחבושת: לועס בשיניו - כמה דאפשר לשנויי משנינן: לא טרף יין ושמן - כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצים בקערה: חלוק - כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד: לא התקין - לא הזמין: כורך על ידו - דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול:
היא, דתניא: ״בשר״ ואף על פי שיש שם בהרת — ״ימול״, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, שבת חמורה — דוחה, צרעת — לא כל שכן. אמר מר: ״בשר״, אף על פי שיש שם בהרת — ״ימול״, דברי רבי יאשיה. הא למה לי קרא, דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין — מותר! אמר אביי: לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין — אסור. רבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון ב״פסיק רישיה ולא ימות״. ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון ב״פסיק רישיה ולא ימות״! בתר דשמעה מרבא סברה. איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא: ״השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות״, לעשות אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו, ובמוט שעל גבי כתיפו, ואם עברה — עברה. והא למה לי קרא, דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין — מותר! אמר אביי: לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר: דבר שאין מתכוין — אסור. ורבא אמר אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון ב״פסיק רישיה ולא ימות״. ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון ב״פסיק רישיה ולא ימות״! לבתר דשמעיה מרבא סברה. ואביי אליבא דרבי שמעון, האי ״בשר״ מאי עביד ליה? אמר רב עמרם: באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין. תינח גדול, קטן מאי איכא למימר? אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין. ואי איכא אחר, ליעביד אחר! דאמר רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה — אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו — יבא עשה וידחה לא תעשה. דליכא אחר. אמר מר: יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: ״לא תותירו ממנו עד בקר״, שאין תלמוד לומר ״עד בקר״, מה תלמוד לומר ״עד בקר״ — בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. אביי אמר, אמר קרא: ״עולת שבת בשבתו״, ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. רבא אמר, אמר קרא: ״הוא לבדו יעשה לכם״, ״הוא״ — ולא מכשירין. ״לבדו״ — ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא מקל וחומר. רב אשי אמר: ״שבתון״ — עשה הוא, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. כלל אמר רבי עקיבא וכו׳. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקיבא. ותנן נמי גבי פסח כי האי גוונא: כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת. שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת — דוחה את השבת. ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקיבא. וצריכא, דאי אשמעינן גבי מילה: התם הוא דמכשירין אפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת דליכא כרת, אבל פסח דאיכא כרת — אימא לידחו שבת. ואי אשמעינן גבי פסח, משום דלא נכרתו עליה שלש עשרה בריתות. אבל מילה דנכרתו עליה שלש עשרה בריתות — אימא לידחו שבת, צריכא. מתני׳ עושין כל צרכי מילה [בשבת]: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון. אם לא שחק מערב שבת — לועס בשיניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן מערב שבת — נותן זה בעצמו וזה בעצמו. ואין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת — כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת.
שבת קלג.