הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עה.מסכת שבת75a
דרנא - תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: המותח חוט של תפירה - בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב: והלומד דבר אחד מן המגוש - מין הממשיכו לע"ז אפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו: והיודע כו' - הני תלת שמעתתא שמעינהו (מר) זוטרא מרב כי הדדי וגרסינהו: אמגושא - דאמרינן בכל דוכתא רב ושמואל פליגי ביה: חד אמר חרשי - מכשף: וחד אמר גדופי - מין האדוק בע"ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע"ז: דאי סלקא דעתך חרשי - וטעמא משום דכתיב לא ימצא בך וגו' וקא חשיב מכשף: והא כתיב - לעיל מיניה לא תלמד לעשות כדי שתעשה: להבין - שתוכל לעמוד בהן ואם יעשה נביא שקר לפניך שתבין שהוא מכשף: תסתיים דגדופי הוא - הלכך כל דבריו דברי ע"ז והסתלק מעליו שלא ישיאך: לעיני העמים - שחכמה הניכרת היא שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלו' שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא כן שנה זו שחונה והיא כן שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל: הפוצעו - דוחקו בידיו שיצא דמו: אינו חייב אלא אחת - משום צידה אבל אפציעה ליכא חיוב: בכלל דישה - שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה: מתעסק הוא אצל נטילת נשמה - כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות: טפי ניחא ליה - שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מתעסק וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין: דליציל ציבעיה גרסינן - שתהא מראית צבעו צלולה: שוחט משום מאי מיחייב - שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידת' אי מעורות אילים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי:
יריעה שנפל בה דרנא, קורעין בה ותופרין אותה. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת — חייב חטאת, והלומד דבר אחד מן המגוש — חייב מיתה, והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב — אסור לספר הימנו. אמגושתא — רב ושמואל, חד אמר: חרשי, וחד אמר: גדופי. תסתיים דרב דאמר גדופי, דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. דאי סלקא דעתך חרשי: הכתיב ״לא תלמד לעשות״ — אבל אתה למד להבין ולהורות — תסתיים. אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר: ״ואת פעל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו״. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות — שנאמר: ״ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״, איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים — הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות. הצד צבי וכו׳. תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו — אינו חייב אלא אחת. רבי יהודה אומר חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן — קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע. וליחייב נמי משום נטילת נשמה! אמר רבי יוחנן: שפצעו מת. רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון ב״פסיק רישיה ולא ימות״! שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה. והשוחטו. שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע. ושמואל אמר: משום נטילת נשמה.
שבת עה.