הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מו:מסכת שבת46b
השירים - אצעדות: הרי הן ככל הכלים - אע"פ שאסור לצאת בהן לרה"ר כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת נט:) גזירה דילמא שלפא ומחויא מיהו תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן שלא כדרך מלבוש: מומו ניכר - גבי בכור קאי: מי יימר דמזדקק ליה חכם - שימצא חכם שיזקק לו ביו"ט לראות אם מום קבוע הוא או לא: מפירין נדרים - בעל לאשתו : ונשאלין לנדרים - לחכם להתירן: שהן לצורך שבת - כגון נדר שלא יאכל היום: ואמאי - מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעל ליתסר לה משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמזדקק לה בעל: על דעת בעלה - ע"מ אם ירצה הבעל וסמכה עליה דמזדקק לה ביום שמעו: הכא מי יימר כו' - והדיוטות לא מצו למישרייה לבכור אלא במום הידוע לכל כגון מחוסר אבר: איסורא דאורייתא - כיבוי אב מלאכה הוא חריץ ליכא איסור דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום: מוכרין כדרכן - ואפי' של כלאים לובשו להראותו בשוק: ובלבד שלא יתכוין - להנאת חימום והא ר"ש היא מדאזיל בתר כוונה:
והנזמים והטבעות, הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר. ואמר עולא: מה טעם? — הואיל ואיכא תורת כלי עליהן. הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עליהן. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דלא כספיה רבא לרב אויא. רמי ליה אביי לרבה. תניא: מותר השמן שבנר ושבקערה — אסור, ורבי שמעון מתיר. אלמא לרבי שמעון לית ליה מוקצה. ורמינהו, רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב — אין זה מן המוכן! הכי השתא? התם, אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו. הכא, אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום? מימר אמר: מי יימר דנפיל ביה מומא, ואם תמצי לומר דנפיל ביה מומא — מי יימר דנפיל ביה מום קבוע. ואם תמצי לומר דנפל ביה מום קבוע — מי יימר דמזדקק ליה חכם? מתיב רמי בר חמא: מפירין נדרים בשבת, [ונשאלין לנדרים שהן] לצורך השבת. ואמאי? — לימא: מי יימר דמיזדקק לה בעל? התם כדרב פנחס משמיה דרבא. דאמר רב פנחס משמיה דרבא: כל הנודרת — על דעת בעלה היא נודרת. תא שמע: נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת. ואמאי? לימא: מי יימר דמזדקק ליה חכם? — התם — אי לא מיזדקק ליה חכם סגיא ליה בשלשה הדיוטות. הכא — מי יימר דמיזדקק ליה חכם. רמי ליה אביי לרב יוסף: מי אמר רבי שמעון כבתה מותר לטלטלה. כבתה — אין, לא כבתה — לא. מאי טעמא? — דילמא בהדי דנקיט לה כביא? הא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין — מותר. דתניא רבי שמעון אומר: גורר אדם כסא מטה וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ! כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא, כי לא מיכוין — גזר רבי שמעון מדרבנן. כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן — כי לא מיכוין שרי רבי שמעון לכתחילה. מתיב רבא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. והא הכא, דכי מיכוין — איסורא דאורייתא איכא, כי לא מיכוין — שרי רבי שמעון לכתחילה! אלא אמר רבא:
שבת מו: