הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לא.מסכת שבת31a
שהמרו - נתערבו כמו שממרין את היונים דסנהדרין (דף כו:): מי כאן הלל - כלום כאן הלל ולשון גנאי לנשיא ישראל: מפני מה ראשן של בבליים סגלגלות - בילונ"ה בלעז שאינו עגול לישנא אחרינא ראשן של בבליים סגלגל עגול: תרוטות - רכות: שדרים בין החולות - והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם ובמקום אחר מפרש תרוטות לשון עגולות בית מושב שלהן ואף כאן אני אומר כן ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול וכן רגליהם של אפרקיים רחבות שלא יטבעו בבצעי המים ורבותינו מפרשים שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין ומתפשטין רגליהן לפי שהמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו: כדי הוא הלל - ראוי לכך: הוציאו בנזיפה - דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו במסכת בכורות (דף ל:): גייריה - וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו: אפיך ליה - כגון תשר"ק: לאו עלי קא סמכת - מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי דעל פה נמי סמוך על דברי: אמת הבנין - מקל שהוא אמת אורך ומודדים בו אורך הבנין שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים: דעלך סני לחברך לא תעביד - ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות: אידך - שאר דברי תורה: פירושה - דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע: סופר - מלמד תינוקות: טכסיסי - תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד: שלשתן - הגרים הללו: סדר זרעים - שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי: חוסן - לשון יורשין ועל ידי אשה נולדו יורשין: סדר נזיקין - מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון: דעת - עדיף מחכמה: היא אוצרו - הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון: קבעת עתים - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום לדרך ארץ: בפריה ורביה - היינו חוסן: צפית לישועה - לדברי הנביאים: הבנת דבר מתוך דבר - היינו דעת: קב חומטין - ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע: ואינו חושש - למוכרה בדמי חטין דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך:
שהמרו זה את זה - דיני אסמכתא מפורש במקום אחר (בבא מציעא דף עד. ושם): אמונת זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע:
זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת — מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו. אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך ״נשיא ישראל״? אמר לו: הן. אמר לו: אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד. תנו רבנן: מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה — איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה. יומא קמא אמר ליה: א״ב ג״ד. למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי! אמר ליה: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי. שוב מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת! דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד — זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור. שוב מעשה בגוי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר: ״ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד״. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו גוי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיון שהגיע ״והזר הקרב יומת״, אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם: ״בני בכורי ישראל״, כתיב עליהם ״והזר הקרב יומת״ — גר הקל שבא במקלו ובתרמילו, על אחת כמה וכמה. בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה: ״והזר הקרב יומת״. בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך, שקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ״והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו׳״. ״אמונת״ — זה סדר זרעים. ״עתיך״ — זה סדר מועד. ״חוסן״ — זה סדר נשים. ״ישועות״ — זה סדר נזיקין. ״חכמת״ — זה סדר קדשים. ״ודעת״ — זה סדר טהרות. ואפילו הכי, ״יראת ה׳ היא אוצרו״. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אי יראת ה׳ היא אוצרו — אין, אי לא — לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה. תנא דבי רבי ישמעאל: מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה, ואינו חושש. אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו
שבת לא.