הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צה.מסכת שבת95a
לעצמה פטורה - שאינה יכולה לבנות יפה ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה שרואה ועושה: וכן - מילתא אחריתי דשבת לאיסורא: סרק - צבע אדום הוא הבא בקנים שקורין טיפוניי"ן: המחבץ - המעמיד החלב בקיבה ול"נ מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב שהן נסיובי נוטפין ולועזין אותן אנקייד"ש: המכבד - את הבית: והמרבץ - במים להרביץ את האבק שלא יעלה: חייב חטאת - לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלות דבש חייב משום תולש (מחבץ חייב משום בורר) ומכבד ומרבץ משום בונה: אחד זה ואחד זה - אחד שבת ואחד יו"ט: משום שבות - דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין: קטיל קני באגמא - חותך קנים מן האגם הוה לא ידע לפרש משנה: מפרק - כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש: בורר - אוכל מתוך פסולת: זילחא - לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר: מהבלא - שהיה אבק עולה ומרבה הבל: לאו אדעתאי - לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי: אשה חכמה - אשת ת"ח או בת ת"ח ששמעה מאביה: מרבצת ביתה - רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו: כרבי שמעון - דדבר שאין מתכוין מותר והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק: מתני' התולש מעציץ נקוב חייב - דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו:
— משום צובעת, גודלת ופוקסת — משום בונה. וכי דרך בנין בכך? אין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: ״ויבן ה׳ אלהים את הצלע״, מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם — שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא ״בניתא״. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת, לעצמה — פטורה, לחברתה — חייבת. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן — כגרוגרת. המכבד, והמרבץ, והרודה חלות דבש, שגג בשבת — חייב חטאת, הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא. בעו מיניה: חולב, משום מאי מיחייב? אמר להו: משום חולב. מחבץ, משום מאי מיחייב? אמר להו: משום מחבץ. מגבן, משום מאי חייב? אמר להו: משום מגבן. אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה. אתא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה: חולב חייב — משום מפרק. מחבץ חייב — משום בורר, מגבן חייב — משום בונה. המכבד, המרבץ, והרודה חלות דבש, שגג בשבת — חייב חטאת, הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבי אליעזר — דכתיב: ״ויטבל אותה ביערת הדבש״, וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא לומר לך: מה יער, התולש ממנו בשבת — חייב חטאת, אף חלות דבש, הרודה ממנו בשבת — חייב חטאת. אמימר שרא זילחא במחוזא. אמר: טעמא מאי אמור רבנן — דילמא אתי לאשויי גומות, הכא ליכא גומות. רבא תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא, ואמרי לה מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דתניא: הרוצה לרבץ את ביתו בשבת, מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו, ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו? אמר ליה: לאו אדעתאי. תנא: אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת. והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון, שרי אפילו לכתחלה. מתני׳ התולש מעציץ נקוב — חייב, ושאינו נקוב — פטור. ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. גמ׳ רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב: תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה. אלמא נקוב לרבי שמעון — כשאינו נקוב משוי ליה. ורמינהו, רבי שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב
שבת צה.