הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ז:מסכת ברכות7b
לא היה אדם שקראו אדון - וא"ת והא כתיב ברוך ה' אלהי שם (בראשית ט׳:כ״ו) וי"ל דהתם אינו באל"ף דל"ת שהוא לשון אדנות. וא"ת אמאי לא מייתי קרא אדני (אלהים) מה תתן לי (שם טו) שהוא כתוב קודם. וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צ"ל ע"כ שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים. ואחר הדברים האלה (שם) נאמר אחר מלחמת המלכים כדפירש רש"י בפירוש חומש ובמלחמת המלכים היה בן ע"ג שנים שהרי כל הימים של סדום נ"ב שנים כדאמרי' בפ"ק דשבת (דף יא.) צא מהם י"ב שנים שעבדו את כדרלעומר וי"ג שנים של מרידה ונשאר מישובה כ"ו שנים שהיתה בשלוה ובהפיכתה היה אברהם בן צ"ט שנה שהרי היתה ההפיכה שנה אחת קודם שנולד יצחק צא מהם ששה ועשרים שנה למפרע של שלוה נמצא שבן ע"ג שנה היה במלחמת המלכים. אם כן היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים שלש שנים ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה ולכך הביא אותו פסוק דבמה אדע שהוא מוקדם. ומזה מיישב רשב"ם דבמקום אחד משמע שהיה לילה דכתיב וספור הככבי' (בראשי' טו) ובתר הכי כתי' ויהי השמש לבוא משמע שהוא יום. אלא ודאי ש"מ דשני פרשיות הם ולאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
אדני אלהים – כתוב באל"ף דל"ת: הפעם אודה את ה' – לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה: ראו מה בין בני לבן חמי – על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים: רות – המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה: למה רגשו גוים – מה תועלת להם אלמא דבר קל הוא בעיניו: מי שלבו נוקפו – הירא מעבירות שבידו: אומר כן – מפרש אל תתחר במרעים אל תתקוטט והוא אינו כן אלא אל תתחר במרעים להתגרות במעשיהם לומר אעשה כן גם אני: ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום – אפשר לומר אל תתקוטט עם רשעים כי אם ביראת ה' יראי ה' אלא על כרחך אל יקנא לבך לעשות כמותן: יחילו – יצליחו. וחבירו על כן לא יחיל טובו (איוב כ׳:כ״א): מרום משפטיך מנגדו – מסולקין דיניך ברחוק הימנו: יפיח בהם – בנפיחתו הוא דוחה אותם כקש: ושמתי מקום – סיפיה דקרא ולא יוסיפו בני עולה לענותו: כתיב לענותו – בספר שמואל: וכתיב לכלותו – בדברי הימים (א יז): בתחלה – כשנבנה הבית נבנה על מנת שלא לענות עוד אויבים לישראל: ולבסוף – כשחטאו נגזר עליהם ענוי ותפלתם מגינה עליהם מן הכליון: לא יכילנא – תש כחי:
רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא ״אדון״, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ״ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה״. אמר רב: אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנאמר: ״ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני״, ״למענך״ מבעי ליה. אלא — למען אברהם שקראך ״אדון״. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו — שנאמר: ״פני ילכו והנחותי לך״. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: ״הפעם אודה את ה׳״. ראובן. אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי. דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב: ״וימכר את בכרתו ליעקב״, חזו מה כתיב ביה: ״וישטם עשו את יעקב״. וכתיב: ״ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים״ וגו׳. ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: ״ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף״, אפילו הכי — לא אקנא ביה, דכתיב: ״וישמע ראובן ויצלהו מידם״. רות, מאי ״רות״? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. מנא לן דשמא גרים? אמר רבי אליעזר, דאמר קרא: ״לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שמות בארץ״, אל תקרי ״שמות״ אלא ״שמות״. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. שנאמר: ״מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו״, וכתיב בתריה: ״ה׳ מה רבו צרי רבים קמים עלי״, ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג, כתיב: ״למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק״. ואילו ״מה רבו צרי״ לא כתיב. ״מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו״, ״מזמור לדוד״?! ״קינה לדוד״ מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה? — לאדם שיצא עליו שטר חוב. קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ״הנני מקים עליך רעה מביתך״, היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא, דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא — שמח. משום הכי אמר ״מזמור״. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר: ״עזבי תורה יהללו רשע ושמרי תורה יתגרו בם״. תניא נמי הכי, רבי דוסתאי ברבי מתון אומר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר: ״עזבי תורה יהללו רשע״ וגו׳. ואם לחשך אדם לומר: והא כתיב ״אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה״ — אמור לו: מי שלבו נוקפו אומר כן. אלא: ״אל תתחר במרעים״ — להיות כמרעים, ״אל תקנא בעשי עולה״ — להיות כעושי עולה. ואומר: ״אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה׳ כל היום״. איני?! והאמר רבי יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנאמר: ״יחילו דרכיו בכל עת״. ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר: ״מרום משפטיך מנגדו״. ולא עוד אלא שרואה בצריו, שנאמר: ״כל צורריו יפיח בהם״! לא קשיא, הא במילי דידיה, הא במילי דשמיא. ואיבעית אימא הא והא במילי דשמיא, ולא קשיא: הא ברשע שהשעה משחקת לו, הא ברשע שאין השעה משחקת לו. ואיבעית אימא: הא והא, ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא, הא, בצדיק גמור, הא, בצדיק שאינו גמור. דאמר רב הונא: מאי דכתיב, ״למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו״, וכי רשע בולע צדיק? והא כתיב: ה׳ לא יעזבנו בידו, וכתיב: ״לא יאנה לצדיק כל און״. אלא: צדיק ממנו — בולע, צדיק גמור — אינו בולע. ואיבעית אימא, שעה משחקת לו — שאני. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו. שנאמר: ״ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה״. רב הונא רמי כתיב ״לענותו״, וכתיב: ״לכלותו״. בתחילה — לענותו, ולבסוף — לכלותו. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: ״פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו״. ״למד״ לא נאמר, אלא ״יצק״ — מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה. אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא. אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה: טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר. אמר ליה מאי כולי האי? אמר ליה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
ברכות ז: