הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מא:מסכת ברכות41b
שיעורן כרמונים – ניקב כמוציא רמון טהור בעלי בתים חסים על כליהם הלכך ניקב כמוציא קטניות מצניעו לזיתים ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי: שרוב שיעוריה – אכילת חלב דם נותר ופיגול: דבש – האמור בתורה הוא דבש תמרים וכותבת היא תמרה: זה שני לארץ – ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא ודבש שני לארץ הכתובה בסופו: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא – רגלים של ברזל: ונשמעינך – נשמשך ונלך אחריך תמיד: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה – ולא ללפת את הפת דא"כ הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות: מברך לפניהם – דלאו טפלה נינהו: ולא לאחריהם – דבהמ"ז פוטרתן: בין לפניהם בין לאחריהם – דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני: פת הבאה בכסנין – לאחר אכילה ובהמ"ז היו רגילים להביא כיסנין והן קליות לפי שיפין ללב כדאמרי' בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש שלנו ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין (דף לז:) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום: פת פוטרת – בין לפניהם בין לאחריהם: דברים הבאים מחמת הסעודה – ללפת בהן את הפת: אין טעונין ברכה – דהוו להו טפלה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו: שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע: טעונין ברכה לפניהן – דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא: ולא לאחריהן – דמיני מזון נינהו וברכת המזון פוטרתן: דברים הרגילין לבא לאחר סעודה – כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן: טעונין ברכה בין לפניהן – דלאו טפלה נינהו: בין לאחריהם – דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו:
כרמונים. ״ארץ זית שמן״, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך?! והא איכא הנך דאמרן! אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. ״דבש״, ככותבת הגסה ביום הכפורים. ואידך — הני שיעורין בהדיא מי כתיבי? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא. אייתו לקמייהו תמרי ורמוני. שקל רב המנונא, בריך אתמרי ברישא. אמר ליה רב חסדא: לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף, ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה? אמר ליה: זה שני ל״ארץ״, וזה חמישי ל״ארץ״. אמר ליה: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך. איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד. ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים. אמר רב פפא: הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה — אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה — טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. לאחר הסעודה — טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי, יין נמי נפטריה פת! שאני יין
ברכות מא: