הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מח.מסכת ברכות48a
לאתויי קטן פורח – שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י"ג שנים ויום אחד: טללא – גג: בוצין – דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב: מקניה – מקן שלו מקטנותו: ואיהו סבר – רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר: ינאי מלכא – ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.): סלסלה ותרוממך – סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה: היכי אבריך – ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה: שמעון בן שטח דעבד – שבירך להוציאם ידי חובתם בשביל כוס אחד ששתה: לגרמיה הוא דעבד – אין אדם מודה לו: עד שיאכל כזית דגן – ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה. ובעל ה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי:
קטן פורח? ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין — מזמנין עליו. אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה. אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? — רבא אחוי לשמי טללא. אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרוייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק — מצטרפין. אמר רבי זירא: בעאי מיניה מרב יהודה: שמנה מהו? שבעה מהו? אמר לי: לא שנא. ששה ודאי לא מבעיא לי. אמר ליה רבי ירמיה: שפיר עבדת דלא איבעיא לך, התם טעמא מאי — משום דאיכא רובא, הכא נמי איכא רובא. ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן. ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו. אמר לה לדביתהו: מאן יהיב לן גברא דמברך לן? אמרה ליה: אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה. אשתבע לה. אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה. אותביה בין דידיה לדידה. אמר ליה: חזית כמה יקרא עבידנא לך. אמר ליה: לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי, דכתיב: ״סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה״. אמר לה: קא חזית דלא מקבל מרות. יהבו ליה כסא לברוכי. אמר: היכי אבריך — ״ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו״? שתייה לההוא כסא, יהבו ליה כסא אחרינא ובריך. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שמעון בן שטח דעבד — לגרמיה הוא דעבד, דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת — מצטרף. איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן — עד שיאכל כזית דגן. איתמר נמי, אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא: אפילו לא
ברכות מח.