הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לט.מסכת ברכות39a
בצר ליה שיעורא – וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית: כזית שאמרו – לענין שיעור כל אכילות: אגור בתוכו – מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים: דורמסקין – אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי"ט בלע"ז כך ראיתי בפירוש בבא קמא של רבינו יצחק ברבי יהודה אבל כאן פירש פרונ"ש וכן שמעתי אני כאן ובבבא קמא (פ"י דף קטז:) פרונ"ש ואי אפשר להעמידה דא"כ הרי ברכתו ב"פ העץ והאיך קדם וברך על הפרגיות שברכתן שהכל ואינם כדברים חשובים כדמפרש ואזיל: פרגיות – בשר עוף שקורין פרדרי"א: שלא טעם טעם בשר – ונעשה הבשר חביב עליו: זקנה אין כאן – הלא זקן אני והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין ודברים הללו אינן באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן (ברכות דף מא:) דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן: דמברך סבר שלקות – דכרוב ודורמסקין שהכל ברכתן כפרגיות דעל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר ביצים ודגים תנא במתניתין שהכל וכיון דברכותיהם שוות חביב עדיף: ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה – שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימו: כרוב עדיף דזיין – דתניא לקמן (ברכות דף מד:) כרוב למזון ותרדין לרפואה: גרגלידי דלפתא – ראשי לפתות: פרמינהו – מנושיי"ר בלע"ז לשון קניבת ירק: פרימא זוטא – גריעותא היא ובשאכלו חי קאי: אבי תפי – על מקום שפיתת הקדירה: ועביד תוך תוך – כלומר ששלוק ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך: מיא דסלקא – תבשיל של תרדין: כסלקא – לענין ברכה: דשיבתא – ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו אני"ט בלע"ז: למתוקי טעמא עביד – ומברכין על מימי תבשילו ב"פ האדמה: השבת אין בה – בבד שלה משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה שוב משום איסור תרומה דהוה ליה כעץ בעלמא מדקתני משנתנה טעם שמע מינה לטעמא עבידא: פת צנומה – יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות: צריך שתכלה – ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא: אפרוסה (כליא) – כיון דאמרת עם פריסת הפרוסה תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא:
ליה שיעורא. אמר ליה: מי סברת כזית גדול בעינן? כזית בינוני בעינן (והא איכא), וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא. דתנן: זית שאמרו לא קטן ולא גדול, אלא בינוני — וזהו ״אגורי״. ואמר רבי אבהו: לא ״אגורי״ שמו אלא ״אברוטי״ שמו, ואמרי לה ״סמרוסי״ שמו. ולמה נקרא שמו ״אגורי״ — ששמנו אגור בתוכו. נימא כתנאי: דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא. הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות. לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא אמר: לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס. אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת עליו? חזר ואמר: לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס. ואמר: אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן?! תנא: ושניהם לא הוציאו שנתן. מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמברך סבר שלקות ופרגיות ״שהכל נהיה בדברו״, הלכך חביב עדיף, ומלגלג סבר שלקות ״בורא פרי האדמה״, פרגיות ״שהכל נהיה בדברו״, הלכך פירא עדיף. לא, דכולי עלמא שלקות ופרגיות ״שהכל נהיה בדברו״, והכא בהאי סברא קא מיפלגי: מר סבר חביב עדיף, ומר סבר כרוב עדיף, דזיין. אמר רבי זירא, כי הוינן בי רב הונא אמר לן: הני גרגלידי דלפתא, פרמינהו פרימא רבא — ״בורא פרי האדמה״, פרימא זוטא — ״שהכל נהיה בדברו״. וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן: אידי ואידי ״בורא פרי האדמה״, והא דפרמינהו טפי, כי היכי דנמתיק טעמיה. אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: תבשילא דסלקא, דלא מפשו בה קמחא — ״בורא פרי האדמה״. דלפתא, דמפשו בה קמחא טפי — ״בורא מיני מזונות״. והדר אמר: אידי ואידי ״בורא פרי האדמה״, והאי דשדי בה קמחא טפי — לדבוקי בעלמא עבדי לה. אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין יפה ללב, וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים. אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי ועביד ״תוך תוך״. אמר רב פפא: פשיטא לי מיא דסלקא — כסלקא, ומיא דלפתא — כלפתא, ומיא דכולהו שלקי — ככולהו שלקי. בעי רב פפא: מיא דשיבתא מאי? למתוקי טעמא עבדי, או לעבורי זוהמא עבדי לה? תא שמע: השבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה, ואינה מטמאה טומאת אוכלים. שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה. שמע מינה. אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה בקערה מברכין עליה ״המוציא״. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. מתקיף לה רבא: מאי שנא צנומה דלא, משום דכי כליא ברכה — אפרוסה קא כליא? על הפת נמי, כי קא גמרה — אפרוסה גמרה!
ברכות לט.