הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נג.מסכת ברכות53a
אי נימא לא שבת מחמת מלאכה ואפי' היא מלאכה של היתר – כגון של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין: עששית – לנטירנ"א: שהיתה דולקת והולכת – מע"ש ובבית ישראל: למ"ש מברכין – לפי שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת: נכרי שהדליק מישראל – משחשכה מ"ש: הך איסורא אזלא – מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה: המוציא שלהבת לר"ה – בשבת חייב ומוקמינן לה במסכת ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעורא: מה שעקר לא הניח – והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו: גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון – אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה אתי לברוכי בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשכה כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד: גדול מוכחא מלתא דנכרי הוא – ואין צריך לבדוק אחריו דאי איתא דישראל הוא לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד לאחוז האור בידו: כפי הכבשן – ששורפים בו אבנים לסיד אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן נהורא בריא היא ולהשתמש לאורה היא נעשית: ואם לאו – לאו לאורה נעשית אלא לבשל ואין מברכין אלא על שנעשה להאיר: בתחלה – בתחלת שרפת אבנים אין האור להאיר: בסוף – לאחר שנשרפו האבנים רובן מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי לאורה: של תנור – בסוף מברכין עליו לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו: אור של בית הכנסת – בדאיכא אדם חשוב לכבודו הדליקוה ולא שצריך לאור אלא לכבוד בעלמא ואין מברכין עליו: ליכא אדם חשוב – להאיר להם הדליקוה ומברכין: הא והא דאיכא אדם חשוב – ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבית הכנסת אף לאורה עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכין: הא והא דאיכא חזנא – ואיכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה אין מברכין על הנר שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד אדם חשוב: מפני בטול בית המדרש – שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן: מרפא – לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא: נר לכבוד – המת עבידא: בשמים עבידי לעבורי ריחא – דסרחונו של מת עבידי ולא להריח: כל – מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר: וכל – מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה: מברכין עליו – דלהאיר עבידא: בשמים – שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ"ס אין מברכין עליו: ושמן העשוי להעביר את הזוהמא – שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים: אין מברכין עליו – בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין אם שמן של אפרסמון הוא והא דאמר בכיצד מברכין (דף מג.) האי משחא כבישה וטחינה מברכין עליו בע"ב לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח: לגמר את הכלים – לבשם בעשנו את הבגדים: בטבריא – היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו"ש:
נימא לא שבת מחמת מלאכה אפילו ממלאכה דהתירא, והתניא: אור של חיה ושל חולה — מברכין עליו! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי ״שבת״ — ששבת מחמת מלאכת עבירה. תניא נמי הכי: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מברכין עליה. תנו רבנן: גוי שהדליק מישראל, וישראל שהדליק מגוי מברכין עליו. גוי מגוי — אין מברכין עליו. מאי שנא גוי מגוי דלא — משום דלא שבת? אי הכי, ישראל מגוי נמי הא לא שבת! וכי תימא הך איסורא אזל ליה, והא אחרינא הוא, ובידא דישראל קא מתילדא — אלא הא דתניא: המוציא שלהבת לרשות הרבים — חייב. אמאי חייב? מה שעקר לא הניח, ומה שהניח לא עקר! אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה, וכי קא מברך — אתוספתא דהתירא קא מברך, אי הכי, גוי מגוי נמי! אין הכי נמי, גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון. תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב גוים — אינו מברך, אם רוב ישראל — מברך. הא גופא קשיא, אמרת אם רוב גוים — אינו מברך, הא מחצה על מחצה — מברך, והדר תני אם רוב ישראל — מברך, הא מחצה על מחצה — אינו מברך! בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך, ואיידי דתנא רישא ״רוב גוים״, תנא סיפא ״רוב ישראל״. תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו; אם ישראל הוא — מברך, אם נכרי הוא — אינו מברך. מאי איריא תינוק? אפילו גדול נמי! אמר רב יהודה אמר רב: הכא בסמוך לשקיעת החמה עסקינן. גדול, מוכחא מילתא דודאי נכרי הוא. תינוק, אימר ישראל הוא, אקרי ונקיט. תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם עבה כפי הכבשן — מברך עליו. ואם לאו אינו מברך עליו. תני חדא: אור של כבשן מברכין עליו, ותניא אידך: אין מברכין עליו! לא קשיא: הא בתחלה, הא לבסוף. תני חדא: אור של תנור ושל כירים מברכין עליו, ותניא אידך: אין מברכין עליו! לא קשיא: הא בתחלה, הא לבסוף. תני חדא: אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו, ותניא אידך: אין מברכין עליו! לא קשיא: הא דאיכא אדם חשוב, הא דליכא אדם חשוב. ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב, ולא קשיא: הא דאיכא חזנא, הא דליכא חזנא. ואי בעית אימא הא והא דאיכא חזנא, ולא קשיא: הא דאיכא סהרא, והא דליכא סהרא. תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו. ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן — משום שנאמר: ״ברב עם הדרת מלך״. בשלמא בית הלל מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא? קסברי מפני ביטול בית המדרש. תניא נמי הכי: של בית רבן גמליאל לא היו אומרים ״מרפא״ בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש. אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מאי טעמא? נר — לכבוד הוא דעבידא, בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי. אמר רב יהודה אמר רב: כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה — אין מברכין עליו. וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה — מברכין עליו. אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — אין מברכין עליו. למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה? מתיבי: הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויצא, נכנס ויצא — מברך על כל פעם ופעם. והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא, וקמברך! אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה. תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב גוים — אינו מברך, אם רוב ישראל — מברך. רבי יוסי אומר: אפילו רוב ישראל — נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים. אטו כולהו לכשפים מקטרן?! — הוה לה מיעוטא לכשפים, ומיעוטא נמי לגמר את הכלים. אשתכח רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. תנו רבנן: היה מהלך בשוק של עבודה זרה נתרצה להריח — הרי זה חוטא.
ברכות נג.